אם גם אתם כבר מפנטזים על "היום שאחרי", זה שבו נטוס לסופ"ש באיראן, נשוטט בין הסמטאות הצבעוניות של איספהאן, נזמין גונדי ונקנח בקפה פרסי ריחני במסעדה בטהרן, כדאי שתתחילו להתכונן. לא רק עם דרכון בתוקף, אלא גם עם מושג אחד או שניים על הנימוסים המקומיים. כי בפרס – נימוס הוא לא רק דרך ארץ, אלא ממש אומנות.
מה לומר – ובעיקר מה לא
תארוף הוא לב ליבה של התרבות האיראנית. זו שיטה שלמה של הצעות מנומסות, סירובים מהוססים, והבנה הדדית שמה שנאמר – בדרך כלל לא נכון. דוגמה קלאסית: מציעים לכם תה? תענו "לא תודה", גם אם אתם גוססים מצמא. גם אם המארח יתעקש, אתם תסרבו שוב. רק בפעם השלישית, אם הוא עדיין עומד על כך – תסכימו. זו לא הצגה, זה טקס צפוי מראש.
2+האיראניים לעולם לא יאמרו "אין מקום"
האורחים באיראן הם מעל לכל. לשאלה "יש מקום?" התשובה תמיד תהיה "כמובן!", גם אם המשמעות היא שההורים ישנו בסלון על מזרנים והאורחים יקבלו את המיטה הכי טובה בבית. והפירות תמיד יוגשו לאורחים, וגם הכי יפים, עסיסיים ומושקעים, כאילו נקטפו בזה הרגע.
מילים של כבוד
באיראן, לא פונים לכל אחד ב"אתה". הכבוד משחק תפקיד חשוב – ולכן כמעט תמיד יגידו "אתם", אפילו כשמדובר באדם יחיד. גם הורים, מורים, שכנים ואפילו חברים מבוגרים מקבלים את היחס הזה. רק עם חברים קרובים או ילדים משתמשים בלשון יחיד.
2+אחרי המקלחת? "אפייט בשה"
כמו שאנחנו אומרים "לבריאות" אחרי התעטשות, באיראן נהוג לומר "אפייט בשה" לאדם שיצא מהמקלחת. כן, אפילו אם הוא רק חפף את הראש שתי דקות. מחווה קטנה שמזכירה שבאיראן שמים לב לפרטים הקטנים.
במסעדה? מלחמה מנומסת על החשבון
שלא כמו בישראל, שם לאף אחד אין בעיה לפצל את החשבון לחמישה עשר חלקים עם עשרות כרטיסי אשראי, באיראן תמיד מישהו אחד משלם על כולם. וזה לא מסתכם בתשלום – צפוי ויכוח דרמטי (ומנומס יש לציין) על הזכות לשלם. מי שוויתר מהר, עשה בושות.
2+דייט ראשון? אל תבוא בידיים ריקות
אם בחור יוצא עם בחורה – הוא חייב להביא מתנה: זר פרחים ענקי, או קופסה מושקעת של מאפים (קרואסונים זה קלאסי). אין דבר כזה שהבחורה חוזרת הביתה בידיים ריקות. ואם היא תשלם על עצמה – זה לא "שוויון מגדרי", אלא פשוט עלבון צורב.
