כבר מילדותו, היה נריה שובה לב, עם החיוך הרחב, הצחוק המתגלגל, והגומה העמוקה בלחי השמאלית שהפכה לסימן ההיכר שלו. הוא ניחן בכוח פיזי רב ויכולת השפעה טבעית, אך השתמש בהם תמיד כדי לסייע לזולת ולהיאבק בעוולות. הילד המיוחד הזה גדל להיות לוחם אמיץ, וב-7 באוקטובר כשהיה מפקד כיתה בן 22 בהנדסה קרבית, חילץ עשרות תושבים בבארי, ונפל מתוך מסירות נפש אין קץ למען הגנת המולדת. "עם ישראל תורת ישראל וארץ ישראל, אלה היו שלושת הערכים שהובילו אותו כל החיים", סיפרו הוריו, מיכל וברוך בריאיון ל-C14.
מיכל, איזה רגעים או זיכרונות מיוחדים יש לך מנריה כילד?
"אני זוכרת את רגע הלידה שלו כאילו זה היה אתמול. זה היה ביום שבת, שמונה בבוקר, ראש חודש מנחם אב. הרגשתי אור גדול מאוד. לא סתם שמחה רגילה של לידה, אלא ממש אור שהאיר את כל האוויר, גם אחרים אמרו לי את זה – זו לא הייתה רק הרגשה פרטית שלי. בילדותו הוא היה 'ילד טוב ירושלים' אמיתי. שקט, מתבונן, כמעט ולא בכה. האחים הגדולים השתוללו סביבו, והוא רק היה מסתכל. בהמשך, כשהתבגר, הצטרף גם לשובבות של כולם, אבל תמיד נשאר בו הטוב הזה".
הייתה תכונה מסוימת שאפיינה אותו לאורך השנים?
"שמחה פנימית. גם כשגדל, היא לא נעלמה. הצחוק המתגלגל שלו היה ממלא את הבית, ואני שומעת אותו עדיין מדי פעם באוזניים. היה לו חיוך ענק, כזה שאי אפשר היה להישאר אדיש מולו. הוא השתלב יפה בחברה, היה חבר'מן אמיתי".
במהלך לימודיו בישיבה החקלאית "רגבים" ברמת הגולן, טיפח נריה גינת ירק פרטית. יום אחד הבחין בתות גדול במיוחד שצמח באדמה – והתרגש כאילו מצא אוצר. "זה לא היה סתם פרי", הוסיפה אמו. "זה היה פרי של עמל ושל אהבה לאדמת ארץ ישראל. זה היה נריה: השקעה, עקשנות ושמחה בפשטות".
4+לאורך כל הדרך נריה התווה את דרכו לפי הערכים שהושרשו בו, גם בשירות הצבאי נשאר נאמן להם. "נריה עשה אימונים קשים מאוד" תיארה מיכל, "הוא התאמן בזחילות, עבד מאוד קשה. הוא חזר מהאימונים עם ידיים חתוכות מהאבנים ומהקוצים. כשניגש לגיבושים ליחידות הקרביות, נריה לא הצליח להתקבל. הוא חזר הביתה פצוע – אך לא ויתר".
מה הוא עשה?
"במהלך יום הגיוס בבקו"ם, נריה ניגש לקצינים ואמר להם: 'אני לא קיבלתי את זה, אבל אני רוצה להצטרף לגולני. זה הכי מתאים לי. זה הכי אני'. אבל הם השיבו לו: 'תשמע, אין מקום. זה מלא, אי אפשר להצטרף'. במקום זה הציעו לו לבחור בין שריון להנדסה קרבית. הוא בחר בהנדסה קרבית, אחרי שאמרו לו ששם עוד זקוקים וצריכים אנשים. הוא קפץ על זה".
חששת מכך שהוא בחר במסלול הזה?
"לא. פשוט כי לא נחשפתי למקרים שבהם נהרגו בהנדסה קרבית. כן שאלתי אותו אם שומרים על כללי הבטיחות. והוא ענה לי כמה פעמים: 'אל תדאגי. נוקטים במשנה זהירות' כשאומרים לי 'אל תדאגי', אני דואגת. אבל באמת ניסיתי להישאר רגועה".
במקביל לשירותו הצבאי, התנדב נריה בחווה החקלאית תורען, סמוך לקיבוץ בית רימון שבגליל התחתון, שם טיפל בפרות, בעיזים ובכבשים, מתוך צניעות, דבקות במטרה וחריצות. "ארץ ישראל לא הייתה סיסמה עבורו, אלא דרך חיים. הוא עבד קשה מאוד שם גם כשלא היה לו נוח, גם כשלא היה לו מה לאכול וכשכולם היו כבר בבית", שיחזרה מיכל בהתרגשות.
4+שוחחתם איתו על החלומות והחששות לפני הגיוס?
"כן. נריה רצה להתחתן, להקים משפחה, ולגור בבית רימון ליד החווה. הוא כבר בחר לעצמו חלקת אדמה בראש. דיבר על כך שהוא רוצה להקים שם בית. אנחנו צחקנו איתו, אמרנו לו, מי תסכים לחיות בלי שירותים ומקלחות נורמליים? אבל הוא היה רציני לגמרי. חלם על חיים פשוטים, קרובים לאדמה".
באותו בוקר שחור ב-7 באוקטובר, שהה נריה עם יחידתו בעתניאל שבדרום הר חברון ומייד החלו להיערך לפיגועים בגזרה. בשלב מסוים הוחלט לפצל את הכוחות, ונריה יצא דרומה ברכבי שטח יחד עם חבריו ופקודיו.
עוד בדרך, על אף שזו הייתה ההתקלות הראשונה שלו, נריה תיפקד בקור רוח. הוא חיסל מחבלים, הוביל את פקודיו בתושיה ונתן פקודות מדויקות בלב הקרב. כשהגיעו לנתיב העשרה, סייעו הוא וצוותו לחלץ עשרות משפחות שנמלטו בעזרתם למקום מבטחים. משם המשיכו אל קיבוץ בארי, ותחת אש כבדה ומארבים, חילצו עשרות בני נוער שהתחבאו בממ"דים.
הלוחמים המשיכו להתקדם באיטיות ברחבי הקיבוץ תוך חילוץ אזרחים נוספים. לאורך כל הדרך, נריה לחם בראש הכוח, תפקד למופת, הוביל, הנהיג ונטע ביטחון בלוחמים שלו. באזור גן הילדים בבארי, נתקל הכוח באש מחבלים ובקרב הזה, שניהל בעוז, נריה נהרג.
4+מה את זוכרת מהיום הזה?
"במוצאי שבת אנחנו פותחים את כל המדיה, ומבינים שיש מתקפה. אני מבינה שעדיין יש לחימה במקום, ואני רואה שנריה שלח הודעה: 'אני יוצא לעזה. אוהב אתכם'. אחר כך הוא שלח הודעה פעמיים: 'אני בסדר'. תוך כדי, שני האחים הגדולים שלחו גם הם הודעות: 'גויסתי לפה', 'גויסתי לשם', וכל אחד כתב איפה הוא נמצא".
מה עבר עלייך באותם רגעים?
"אחד מהאחים של נריה היה ביחידה מיוחדת, וכל פעם שיצא לפעילות, שלח הודעה באמצע הלילה: "אמא, אני בפעילות, אוהב אתכם". אז לא התרגלתי להודעות כאלה, אבל אמרתי בליבי: אם הבן היותר גדול, ביחידה יותר מיוחדת, יצא מכל הפעילויות – אז נריה, הוא לא ברמת סכנה גבוהה".
באותו שבוע הייתה אמורה אחותו של נריה להינשא. בערב יום שלישי ליוו בנות המשפחה את הכלה למקווה, עם עוגיות, סוכריות ומוזיקה. "הן רקדו", תיארה האם, "ואני הצלחתי בקושי להשלים חצי מעגל, חצי סיבוב. לא הייתי מסוגלת לשמוח באמת – משהו בלב לא אפשר לי".
4+במהלך הלילה, בשתיים לפנות בוקר נשמעו דפיקות חרישות בדלת. האם כבר דמיינה בראשה את בנה הגדול, אחיו של נריה, מבעד למפתן, מעניק לה חיבוק חם ואוהב. "התכוננתי לקפוץ אליו, ולחבק אותו, ולהגיד לו איזה באסה שעד עכשיו אתה לא נכנסת, ושהדלת לא הייתה פתוחה – אבל זה לא היה הוא.
הייתי חצי ישנה. ישבתי כמה שניות, תוהה אם אני חולמת או שזו המציאות. אחר כך קמתי והלכתי להעיר את אבא של נריה, אחר כך את הבנות הגדולות, ובהדרגה גם את הבנים הקטנים. ניסינו לעכל את הבשורה, אבל לא באמת הבנתי מה קורה. הכול היה מבולבל, גם מבחינה צבאית, לא הבנתי איך הוא נקלע לסיטואציה כזו. היה המון חוסר ודאות. לאט-לאט התחוור גודל השבר, כמו מנורה שמתנפצת לרסיסים, ואתה צריך לאסוף אותם אחד-אחד".
מיכל לא עמדה בגודל הבשורה המרה שטלטלה את כל עולמה וליבה נשבר. יומיים בלבד לאחר שהובא נריה למנוחות, היא לקתה בדום לב פתאומי. "פשוט הלכתי לישון, קמתי באחת בלילה, וראיתי שמיכל לא נושמת. הורדתי אותה מהמיטה והתחלתי החייאה", שיחזר האב ברוך.
כעבור זמן קצר הגיעו למקום שני אמבולנסים נוספים, בהם גם ניידת טיפול נמרץ, והצוותים המשיכו בפעולות החייאה תוך מתן שמונה מכת חשמל. למרבה הנס, במהלך הפינוי לבית החולים חזר למיכל הדופק, וכבר למחרת היא התעוררה ואף נעמדה על רגלייה. בדיקות רפואיות מקיפות, כולל צנתור, העלו כי לא נמצאו חסימות בליבה. המסקנה הייתה ברורה: "הלב פשוט נקרע מהכאב". "זה באמת כאב מאוד מאוד עצום, כאב צורב ממש, ומצד שני זו גאווה גדולה. גאווה גדולה גם מה שעשה, הגאווה גדולה גם להיות אימא שלו", שיתפה האם.
4+ברוך, מה היית רוצה שילמדו מנריה?
"מה שנריה עשה בשדה הקרב ובחווה, זו תוצאה של עמל שקט, של אמונה יומיומית, של אהבת הארץ. הוא חי במסירות נפש אמיתית לארץ ישראל. בחווה בבית רימון, ששומרת על אדמות מדינה מפני השתלטות עוינת, הוא פשוט עבד בלי הפסקה. לא עניין אותו אם יש אוכל או אין, הוא עבד בכל מצב. זו חווה גדולה, משהו כמו שישה-שבעה דונם, עם פעילות יומיומית, והוא היה חלק מהמאבק לשמור על הקרקע.
מה שנגע בו – הוא עשה עד הסוף. ברצינות, בהתמדה, בלי פשרות. היום, כשאנחנו מסתכלים אחורה, אנחנו מבינים את זה אפילו יותר. נריה היה טוטאלי. כל דבר שהוא לקח על עצמו, הוא השקיע בו את כל הלב. זה היה ככה גם בחווה, וגם בצבא".
מה המסר שלכם לעם ישראל?
ברוך: "אנחנו עכשיו נמצאים בזמן מאוד גורלי. ההחלטה אם להפסיק את הלחימה או לא זו החלטה גורלית. יש לנו עכשיו הזדמנות עצומה שתפסנו בידיים, ואם נעצור שוב באמצע, הם רק יתעצמו מחדש. אני חושב שהפעם אנחנו חייבים ללכת בדרכו של דוד המלך, שזה המצב האידיאלי, 'ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם'. אנחנו חייבים להמשיך לפי הרוח היהודית, להילחם עד הסוף, לכלות את הרע שניסה לחסל אותנו, ולפתור את הבעיה עד תומה".
מיכל: "נקודה נוספת וחשובה מאוד בעיניי היא האחדות. במלחמה הזו ראינו מפגש מאוד עוצמתי בין חיילים דתיים ולא דתיים, בין ימין לשמאל. כשנריה פינה אנשים, הוא לא שאל אותם איזה עיתון הם קוראים, למי הם מצביעים או מה דעתם על גיוס חרדים. זה לא עניין אף אחד, לא אותו ולא את החברים החילונים והדתיים שלחמו לצידו. זה משהו שהקדוש ברוך הוא מאוד מאוד מקפיד עליו. האחדות שלנו. אי אפשר לברוח מזה. אי אפשר להגיד 'לא בא לי' או 'אין לי חשק'. זו עבודה שצריך לעשות בקושי ובעמל, והיא הייתה חשובה גם לפני השבעה באוקטובר – והיום עוד יותר".
