"הסכם שלום" או "נורמליזציה" עם ערב הסעודית? בתקשורת הישראלית והמערבית משתמשים לסירוגין בשני המינוחים הללו. האם בהם מצוי הפתרון לשלום במזרח התיכון או שמא משקפים הם את חוסר ההבנה הבסיסי של המערב את תרבות ה"ערב".
הסכמי השלום בעת החדשה הינם פרקטיקה תרבותית מערבית, שאינה תואמת בהכרח את התרבות הערבית. מעת שהקולוניאליזם המערבי כפה על הערבים את רעיון המדינה, ניסה לכפות הוא בהדרגה, לא תמיד בהצלחה יתירה, גם את הנורמות הנהוגות בין מדינות, לצד שיטות המשטר והמנהל המשויכות להן.
8+למרות המאמצים והמשאבים האדירים שהושקעו בכך, הנסיון המערבי לא שבר את המנטאליות והנאמנויות השבטיות שמקיימות את החברות הערביות בהתאם ל"חוק המדבר". לא ניפץ הוא את הקודים התרבותים, המסורות והמנהגים הערבים – מוסלמים, הנהוגים בין החמולות והשבטים מזה מאות ואלפי שנים.
זו גם הסיבה שבין חמולות, שבטים ומדינות ערב במזרח התיכון בעת החדשה, תתקשו לאתר "הסכמי שלום" בשמם ובנוסח מערבי מקובל, אלא רק את שנקבע בחוקי ומסורות האסלאם.
מושגים כדוגמת: "צולח" – "הסכם שלום" לכאורה, כפי שהיה בשעתו "הסכם חודיבייה", אותו הפר מוחמד כשחש שבכוחו להכריע את אויביו עמם חתם על ההסכם שנים ספורות קודם לכן; "הודנה"- מונח שנשמע בעבר במחוזותינו, המקביל ל"הפסקת אש" בהתאם לדרישת צד אחד, שהבין כי חלש הוא ועליו לצבור כוח לקראת המשך לחימה; ה"תקייה"- הונאה לפיה נוטש המוסלמי את דרכו ופונה לדרך חדשה לכאורה, כשמבין הוא שעליו להציל את עורו, עד שיוכל לחזור אליה בביטחה.
לאחרונה נעשה שימוש גובר במילה "נורמליזציה" (תַטְבִּיע בערבית). מונח המעורר סלידה בקרב לא מעט ערבים, ככל שמדובר בישראל. כך הוא הדבר בירדן ומצרים, עמן נחתמו הסכמי שלום בשנת 1994 ו-1979 בהתאמה, שברחובותיהם, בפרלמנטים, בתקשורת ואף בקרב גורמי צבא נוהגים בישראל כאויב וקוראים לביטולם של הסכמי השלום והנורמליזציה לסוגיהן. הקריאות הפכו רמות, ברורות ובוטות יותר במהלך השנה וחצי האחרונות, בעקבות מלחמת "חרבות ברזל" והנעשה ביהודה, שומרון ורצועת עזה.
8+הסכם שלום, כמו שמדמיינים חובבי הז'אנר של "שלום עכשיו" המחפשים "תעודות ביטוח" מבלי להבין שאין במי לבטוח לאורך זמן על פני האדמה- פשוט לא יהיה. חלילה לא משום שישראל אינה מעוניינת בשלום אמיתי בסגנון נבואת אחרית הימים של ישעיהו: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו" או "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", אלא משום שלתפישת המוסלמים אין דבר כזה ואסור שיהיה כדבר הזה שנקרא "הסכם שלום" בינם לבין "כופרים", שאינם מוסלמים, על פי האסלאם.
מטיב להגדיר זאת פרופ' משה שרון: "באסלאם לא קיים מושג של שלום עם לא-מוסלמים. השלום יכול וצריך להתקיים רק בקרב העדה המוסלמית, בקרב האומה, בתוככי האסלאם. שלום כמציאות קבע עם לא-מוסלמים, כאשר אלה חיים כשווים לצד המוסלמים ואינם מהווים אובייקט להכנעה בעתיד קרוב או רחוק, פשוט בלתי אפשרי.
כי שלום קבע הוא שבירה של עקרון הג'יהאד והפסקת מלחמת המצווה, גם אם מלחמה כזאת איננה מתקיימת בפועל בזמן כלשהו ובוודאי בשעה שהוא מנהל את מלחמת המצווה הלכה למעשה. כשהנשיא סאדאת אמר, אפילו מן הפה ולחוץ: "לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים", הרגו אותו. משום שאפילו ברטוריקה הבלתי-מחייבת הזאת הייתה שבירה של עקרון הג'יהאד".
8+יתירה מכך, גם בין הערבים המוסלמים לבין עצמם, ההסכמים המאפשרים חיים "שלווים ושקטים" לזמן מה נושאים שמות, תנאים, הכרה וציפייה שונים מכפי שנתפשים הם בעיני המערב "רודף השלום". זה המנסה לכפותו על הערבים, כפי שכפה עליהם חלוקה מדינית ושיטות משטר בעבר.
האם נחתם "הסכם שלום" בין מצרים ללוב לאחר מלחמתן ב-1977? האם נחתם "הסכם שלום" בין איראן לעיראק בתום מלחמת החורמה שניהלו במשך שמונה שנים, בין 1980 ל-1988, שגבתה כ-1,250,000 הרוגים? האם נחתם "הסכם שלום" בין כווית לעיראק אחרי שהאחרונה פלשה, כבשה ושדדה את כווית ב-1990? האם בין ירדן וסוריה ישנו "הסכם שלום" לאחר שנים של יחסים מורכבים, שהיו לא פעם על סף מלחמה? התשובה בקצרה- לא!
כאן לא יעזרו צווחות, שלטים ונאומים בכיכרות המצווים "שלום עכשיו". על הערבים זה לא עשה, לא עושה ולא יעשה רושם. הדבר משדר בעיקר לחץ, חולשה וחוסר הבנה בסיסית של התרבות והמציאות המזרח תיכונית מצד גורמים בישראל ובמערב ככלל.
8+אלו שבכוונותיהם הטובות ובורותם כי רבה, יוצרים קושי ואף מכשלה בפני עצמם, עת מרחיקים הם את האפשרות לנהל מערכות יחסים תקינות, תועלתניות וענייניות שיספקו שקט, יציבות וביטחון, ללא מחיר ניכר או אבדן הרתעה, ולו רק כתחושה.
מעת שיובן כי הניסיון המערבי לכנות את ההסכמים עם מדינות ערב כ"הסכמי שלום" ו"נורמליזציה" בטעות יסודו, אולי יסתפקו המנהיגים לכל היותר במילה "הסכם", בפשטות וללא כותרות וציפיות מיותרות. יהיו אלו הסכמי הבנות לניהול מערכות יחסים המבוססות על כבוד, אינטרסים משותפים והרתעה. או כפי שכתב ההסטוריון היווני תוקידידס, לפני קרוב ל-2500 שנה, על הסיבות למלחמה: "פחד, כבוד ואינטרסים".
יהיה זה המענה ההולם שיגלם את הרצון והשאיפה לניהול מערכת יחסים תקינה בין ישראל לשכנותיה הערביות הקרובות והרחוקות. את ההסכם הזה אפשר ורצוי יהיה לקיים ללא טקסים והצהרות פומפוזיות, אלא פשוט לממש ולנהל בכבוד ושקט לרווחת הצדדים, כפי שהתנהל במשך שנים בין מדינות שונות במזרח התיכון ובכללן ישראל.
הרי בקרב הערבים "כבוד" הינו שם המשחק. מילה של כבוד שווה יותר מכל מסמך משפטי אליו הורגל המערב, המגובה בסוללות של עורכי דין המתמחים במשאים ומתנים עם דומיהם ה"אירופאים", ובחוקים ודינים בינלאומיים, שלא בהכרח "מזיזים" לערבים.
8+ההבנה ש"הסכם שלום" אינו נתפס בעיניים ערביות כבעיניים מערביות, יסייע לישראל להתנתק מקונספציות האוחזות בה גם לאחר טבח ה-7 באוקטובר. אילו היתה הבנה שכזו קיימת לפני 46 שנה יתכן וישראל הייתה מתעוררת ופועלת בדרכים שונות אל מול הפעילות התשתיתית – צבאית של מצרים בסיני, הנעשית באין מפריע, לצד איומים ברורים במלחמה כנגד ישראל אם יגורשו העזתים לשטחה.
איומים דומים נשמעים גם מכיוונה של ירדן, החוששת מקבלת "אחיה היקרים", אותם ערבים המכונים בפיהם "פלסטינים", ש"בטובתם" הרחק מירדן הם רוצים. זאת על אף חלקם הניכר בהרכב אוכלוסיית ירדן, עד בית המלוכה עצמו.
8+לסיכום
הסכמי שלום הינם יציר המערב, המנסה מזה זמן רב לחנך את המזרח ללכת בדרכיו וללמוד את אורחותיו. אך האם מצליח הדבר באמת ובתמים או רק כשבזירה מעורבים "היהודים". אלו ה"תמימים" שאימצו רעיונות מערביים "נאורים" ומתכחשים ל"חוקי המדבר" המקובלים במזרח התיכון כפי שהיו בעבר.
מכאן עולה השאלה מדוע זקוקה ישראל ל"הסכם שלום" או "נורמליזציה" עם סעודיה, המתנה את יחסיה הרשמיים עם ישראל, כך או אחרת, בהקמת מדינה פלסטינית? מדוע זה לא נמשיך ונסתפק ביחסים שקטים ומכובדים שגם כך קורים, מבלי שנאלץ לויתורים, למחוות או לחלוקת הארץ, חלילה.
הרי סעודיה כמדינה מוסלמית הנוהגת על פי חוקי השריעה, מענישה באכזריות ומוציאה להורג בפומבי מידי שנה מאות אנשים, עודנה מפלה נשים ואוסרת על כניסת זרים לאתריה הקדושים, אינה נחשבת כיעד ביקור מרכזי לכל ישראלי – יהודי. אז האם אפשר על התענוג המפוקפק לוותר ומערכת יחסים מבוססת כבוד, הרתעה ואינטרסים לשמר?
8+במקום לייצר תקוות שווא ולפנטז על שלום עם הערבים – מוסלמים במונחים מערביים כ"הסכם שלום" ו"נורמליזציה", מוטב שישראל תתאים עצמה לשפה המדוברת והמובנת בסביבה.
רק ישראל חזקה ומלוכדת, נועזת ונחושה, שאינה מוותרת על שטחיה ומוחלת על כבודה, שאינה מתרפסת או משדרת חולשה עם מוכנות ל"ויתורים כואבים" ו"בכל מחיר", תביא את הערבים להבנה שלא יוכלו להכניעה במלחמה או בהסכמי עורמה, כמיטב המסורת הערבית – מוסלמית המקובלת בשכונה.
אם רוצים הסעודים והערבים ככלל, לחיות לצידנו ולשתף פעולה עמנו למען אינטרסים משותפים הנכונים לשעתם, כדוגמת האיום הנשקף מאיראן – אהלן וסהלן. זאת ללא תנאים וויתורים מצדנו שיסייעו לשיפור עמדות הפתיחה לקראת מלחמה בנו, של הגרועים באויבים.
באזרחי ישראל צריכה לקנן הידיעה וההבנה כי המוסלמים, כולל חלק לא מבוטל מאזרחי מדינת ישראל ונציגיהם בכנסת, לעולם לא יוותרו על שורשי האמונה והשאיפה ל"דאר אל איסלאם", השתלטות האסלאם על פני כל המזרח התיכון וכל העולם. חלקם יעשו זאת בנחמדות, בנעימות ובהדרגתיות, אך דבר לא ישנה את העובדה שהסכמים עם מוסלמים נחשבים זמניים, לתועלות מוגדרות התחומות לעניין מסויים ולזמן מוגבל.
8+גם אם נמשך הוא זמן רב יחסית בתפישה המערבית, שהרי להזכירכם מונחי הזמן שונים במהותם בין המזרח למערב, לכל מי שמבין מהי "סבלנות" (סבר בערבית) במזרח התיכון, וכמה זמן אפשר לחכות למימוש נקמת דם… 40 שנה לכל הפחות.
לסיום – כה כתב הסופר הרומאי וגטיוס: "הרוצה בשלום, ייכון למלחמה. השואף לניצחון, לא יחסוך כאב מאימון חייליו. והמקווה להצליח, יילחם לפי עקרונות סדורים, לא לפי יד המקרה. איש אינו מעז לאיים או לפגוע בכוח שעליונותו במלחמה ידועה".
