גורם עזתי בתפקיד ניהולי אמר ביום חמישי לפרשן הערבים ברוך ידיד כי "התקיימו שיחות בין השלטונות המצריים לבין הפלגים הפלסטינים שעסקו בהקמתה של ועדת הניהול לרצועת עזה ביום שאחרי, שבראשם חמאס. בשיחות נדונו הסכמות, לפיהן מצרים תקבל את חוזי השיקום לרצועת עזה, שינוהלו על ידי ועדת התמיכה". הגורם הדגיש: "המצרים אמרו כי חברות הקשורות בצבא המצרי יהיו מוכנות לקחת על עצמן את משימת השיקום, לרבות העברת אלפי קרוואנים לרצועה".
האם כוונתם של המצרים תמימה כפי שהיא נשמעת, או שמא יעשו הם כל שביכולתם בכדי שלא להכניס עזתים לשטחם, לנצל את ההזדמנות ולהרוויח כמה לירות וגם לצקת תשתיות בשטח, שישרתו אותם לצרכים מודיעיניים וצבאיים בבוא העת? האין בידיעה זו סימן מעיד נוסף לכך שהמצרים מתקדמים בתחכום ובעורמה לעבר "עמדות מקפצה" לקראת עימות מזויין עם ישראל בבוא השעה. ביום בו יגיעו למסקנה שהסכם השלום עם ישראל, שכמוהו כהסכם חודיבייה בעבורם, מיצה עצמו, ומצרים חזקה דיה בכדי לפעול ולהגיע רחוק יותר מכפי שהגיעה לפני כ-77 שנה- "גשר עד הלום" ופאתי קיבוץ רמת רחל, בואכה ירושלים?
מצרים נוהגת ברצועת עזה "משחק כפול". כך מאז תום המנדט הבריטי על ארץ ישראל והחתימה על הסכמי שביתת הנשק, שנחתמו ברודוס בין ישראל למצרים בשנת 1949, בתום מלחמת העצמאות. ההסכמים הותירו את הרצועה בשליטה מצרית כמעט רצופה, למעט חודשים ספורים לאחר מערכת סיני, עד למלחמת ששת הימים. זאת ללא שמצרים הועילה בטובה לספח את הרצועה ולהעניק לתושביה מעמד כשל אזרחים מצרים, המתיר להם לצאת מתחומי הרצועה בחופשיות לשטחה.
בתקופה בה שלטה מצרים ברצועת עזה והחילה בה משטר צבאי, היחס אליה היה כאל בסיס קדומני לפגיעה בישראל. צעירים עזתים אורגנו, אומנו וצויידו תחת השם "פדאיון"- מחבלים חמושים שפעלו בחסות ואכוונת המודיעין המצרי בכדי לפגע באזרחי ישראל, בחיילים וביישובים הסמוכים, כפי שהצהיר הגנרל מוסטפא חאפז, מפקד המודיעין המצרי בעזה. בנאום שנשא נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר ב-31 באוגוסט 1955 נאמר: "מצרים החליטה לשלוח את גיבוריה, תלמידי פרעה ובני האסלאם והם ינקו את אדמת פלסטין… לא יהיה שלום בגבול ישראל משום שאנו דורשים נקמה, ונקמה היא השמדתה של ישראל".
3+גל מעשי הטרור שביצעו הפדאיון בשליחות המצרים, הוביל את צה"ל לביצוען של פשיטות נועזות, המוכרות כ"פעולות הגמול", במרחב רצועת עזה, כשהידועה והגדולה בהן היא "חץ שחור", ואף למערכת סיני באוקטובר 1956, שכוונה גם להרתעת הצבא. בתום המערכה, בה נכבשו שטחים נרחבים במחיר דמים ברצועת עזה, נאלצה ישראל לסגת מהשטח במלואו ולשוב ולכובשו במלחמת ששת הימים ביוני 1967.
הסכם השלום שנחתם עם מצרים בשנת 1979 הותיר את רצועת עזה באחריות מדינת ישראל. אנואר סאדאת, נשיא מצריים שהגה את מלחמת יום הכיפורים, ידע היטב למה ומדוע נאבק הוא להחזרת כל חצי האי סיני לארצו, כולל רצועת החוף הקטנה בטאבה, אך מוותר הוא מראש על שליטה מצרית ברצועת עזה. הסכם השלום הותיר את הרצועה בשליטה ישראלית מלאה עד נסיגתה ב-2005 ומסירת השטח לידי "הרשות הפלסטינית", שלא השכילה לשלוט בה והפסידה אותה לארגון הטרור החמאסי שעשה בה כרצונו, לפחות עד ל"מלחמת חרבות ברזל".
שאיפותיהם, כוונותיהם ומעורבותם של המצרים בפעולות למען המאבק הלאומי הערבי בארץ ישראל, קיבלו תפנית בעלילה עם החלת הסכם השלום. מרצועת עזה פעלו מחבלים כנגד ישראל באמצעות אמצעי לחימה תקניים שהוברחו משטח מצריים לאורך שנים, וביתר שאת עם נסיגתו המוחלטת של צה"ל מהרצועה והשתלטות החמאס עליה ב-2007.
3+המצרים שמכירים, מעורבים ומשפיעים היטב על מרקם החיים ברצועה, היו מודעים היטב לקיומם של נתיבי ההברחה מעל ומתחת לפני הקרקע, לאפשרויות החדירה לשטח ישראל באמצעות ציר ה-"ח" שיצא מעזה לסיני וחזר לשטח ישראל וכיו"ב. ברצותם פעלו למגר טרור ולפגוע בתשתיות ארגוני הטרור בשטחם, כשסיכן הדבר את ריבונותם, מעמדם וכבודם, או בלחץ אמריקני בתקופות מסויימות. כך למשל אותתו הם למנהיגי החמאס "בשפה הערבית", המוכרת ומקובלת בקרב ערביי ה"שכונה", כל אימת שאלו העזו להמרות את פי ההנהגה או לאתגר את הצבא והמשטר המצרי, באמצעות מעצרים, הרס בתים ברפיח המצרית, סגירת המעבר, הטלת הגבלות ועוד.
מאז נחתם הסכם השלום עם מצריים, קביעת סידורי הביטחון ופירוז הכוחות במרחב חצי האי סיני, זרמו מים רבים בסואץ. גייסות ומשוריינים רבים חצו את התעלה ותשתיות צבא הוקמו כמעט ללא אבחנה. אמנם חלק נעשה בהסכמה ישראלית ובפיקוח הכוח הרב לאומי לאורך השנים, בעיקר נוכח החשש מהתפשטות הטרור הדאעשי במרחב סיני ועל מנת לחזק את הריבונות המצרית במרחב, אך מעולם לא נמסר הסבר מניח את הדעת מדוע ישנו צורך בהמשך הזרמתם, נוכחותם והתקבעותם בשטח של כוחות צבא רגליים בהיקף של כ-88 גדודים, מאות טנקים ונגמ"שים, שלושה שדות תעופה צבאיים, עשרות מנהרות, בונקרים ומפקדות לארמיות ועוד, רק כדי להילחם בכמה ארגוני מחבלים.
גם הסבר מניח את הדעת על מהות והיקף ההשקעה העצומה במחנות צבא, בסיסי לוגיסטיקה, מנהרות וגשרים כה רבים החוצים את סואץ, לא נמסר או הובהר בכנות ובמישרין, עד לפליטת הפה לכאורה, של שר התחבורה המצרי במעמד חנוכת גשר פירדאן שעל תעלת הסואץ ,לפני כשנה. השר הבהיר שחפירת חמש מנהרות וסלילת רכבת, בנוסף לתשתיות הקיימות וכ-60 מנהרות, יאפשרו חציית כוחות צבא רבים לעומק סיני בתוך שעה, ללא שנקב מפורשות בצורך, כנגד מי ולמה?
אילו מצריים הייתה חפצה באמת ובתמים לסייע בסיום הסכסוך הערבי – ישראלי ולהשכין שלום בר קיימא במזרח התיכון, יכלה היא לנצל את ההזדמנות שנוצרה בעקבות מלחמת חרבות ברזל. ההרס הרב ברצועת עזה והפליטים הרבים שנותרו מחוסרי כל ברחבי הרצועה, יכולים היו למצוא את עתידם במסגרת אימוץ פתרון מדיני בתמיכה בינלאומית רחבה המבוסס על עקרונות תכנית "פתרון המדינה החדשה" (The new state solution), לדוגמא.
3+תכנית זו, שנהגתה לפני כשבע שנים, הציגה רעיון חדש, בנוסף לשלל הרעיונות הקיימים, לפיו תוקם "מדינה פלסטינית חופשית, עצמאית, ריבונית ובת קיימא ברצועת עזה" שתורחב דרומה ותכלול כ-10% מאזור החוף הצפוני של חצי האי סיני. מצריים, בהיותה מעורבת ואף תורמת חלק מהקרקע, יכלה להרוויח בשלושה נדבכים מרכזיים, לדעת הוגי התוכנית: כלכלה, ביטחון ומעמד בעולם הערבי, שללא ספק היה מטיב גם עם אזרחיה שלה, בשל הסיוע הבינלאומי וההשקעות שהיו זורמות לשטח. תחת זאת, חסמה מצריים את גבולה עם רצועת עזה וביצרה אותו בהיקף חסר תקדים, על מנת למנוע כל אפשרות של מעבר פליטים עזתים "תמימים" לשטחה.
כך פועלת מצרים מזה שנים רבות בכדי למנוע מהעזתים "לרדת מצריימה". אין היא מעוניינת לחרוג ממדיניותה זו ולסייע בכך לישראל חלילה, נהפוך הוא. יש לשער כי מצרים מעוניינת לתחזק את עזה כמוקש ואבן נגף לישראל בראייה אסטרטגית. מטרת רצועת עזה להוות עצם בגרונה של ישראל. חבית חומר נפץ מטרידה, שבהמשך ניתן יהיה לשלבה בתכניותיה הצבאיות ההתקפיות של מצריים- תחילה כבסיס מודיעין ולוגיסטיקה, בהמשך לשם הוצאת פעולות גרילה ובבוא העת כ"קרש קפיצה" לכוחות הצבא שנצברו בסיני שינועו על בסיס דרך הים (Via Maris) בנוסף לדרך המלך העתיקה.
סיכום והמלצות
הפקת לקחים מקונספציית מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 ומקונספציית מלחמת חרבות ברזל באוקטובר 2023 בחלוף חמישים שנה, בנוסף ליתר ה"חוויות" והאירועים במזרח התיכון, דורשת התייחסות אחרת ומיידית לנעשה בזירה המצרית.
על אף הסכם השלום האסטרטגי עם מצריים, יש להניח הנחת יסוד לפיה לא יחזיק ההסכם מעמד לעולמי עד. זאת לאור האיבה המושרשת ליהודים, לציונות ולמדינת ישראל, בנוסף לנסיבות המזרח התיכון המשתנות לעיתים כהרף עין ובהפתעה.
המהפכה במצרים, שהפילה את נשיאה חוסני מובראק בשנת 2011 והעלתה את מנהיג האחים המוסלמים מוחמד מורסי, הייתה אמורה לעורר מזמן את מערכת הביטחון מתרדמתה ביחס לסיכון שנשקף מדרום.
מאז הודח הנשיא מורסי, בשל הגדרת האחים המוסלמים כארגון טרור במצרים (החלטה שראוי לאמצה גם בישראל הנאורה), ועלייתו של עבד אל פתח א-סיסי לשלטון, זכתה ישראל לארכה בהכנות לקראת תרחיש קריסת הסכם השלום, חלילה.
האם התעצמותה הצבאית של מצרים ככלל ובסיני בפרט, לצד מדיניות "הכבדהו וחשדהו" הישראלית המצופה, תשנה בקרוב את מדיניות בניין הכוח והמוכנות בישראל, או שמא נמשיך לתת את אמוננו בהסכמים שנחתמו עם שכנינו הערבים המוסלמים, שמעולם לא ויתרו באמת ובתמים על שאיפתם להשמדת ישראל והחזרת השטח, מהים ועד הנהר, לחיק אומת האסלאם.
