השבוע אנו פותחים את ספר שמות, ומתחילים פרק חדש ומשמעותי במסע ההיסטורי של העם היהודי. ספר בראשית עסק במשפחה, בקשרים האישיים ובבניית יסודות הזהות היהודית, אך בספר שמות המשפחה הקטנה והמצומצמת יחסית – הופכת לעם. ספר שמות מכונה "ספר הגאולה", והוא מתאר את המהלך של יציאה מעבדות במצרים – לחירות.
למצרים קם מלך חדש שהתכחש לפועלו העצום של יוסף למען הממלכה. המלך התנכר לבני ישראל וחשש מההתרבות שלהם. הוא פנה לבני עמו והציע לפתוח במיזם לאומי שמטרתו דיכוי בני ישראל ומניעת חבירה שלהם לאויבי ההמלכה כ'גיס חמישי'. פרעה החליט לשעבד את בני ישראל ולרצוח את כל הבנים הנולדים.
3+"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל-הָאֱלֹהִים מִן-הָעֲבֹדָה", עם ישראל משועבדים בעבודת פרך ומרב הקושי והסבל הם זועקים לבורא עולם שיציל אותם מהעבדות המפרכת. בהמשך הפסוק נכתב: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם; וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ…וַיַּרְא אֱלֹהִים, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים".
וכאן נשאלת שאלה גדולה מאוד: מה אלוקים יודע שלא ידע קודם? לפי רש״י, המשמעות של "וידע אלהים" היא ״נתן עליהם לב ולא העלים עיניו״. מכאן אנו למדים, שעד הצעקה הנואשת של בני ישראל, בורא עולם לא התעלם אלא ראה את סבלותם, אבל למעשה הצעקה – היא זו ששינתה את מהלך הדברים. שוועתם, זעקתם לעזרה – עולה אל השם יתברך, ששומע, זוכר את הברית, רואה את עמו ויודע.
3+בהמשך הפסוקים נראה כי מיד אחרי תיאור הזעקה שהצליחה לבקוע רקיעים, מתגלה האלוקים למשה בסנה הבוער, אומר לו מפורשות – צעקתם באה אלי, ומטיל עליו להוציא את עמו ממצרים. הזעקה הזו בעצם היא נקודת המפנה, וממנה למעשה – החלה הגאולה.
אבל השאלה רק מתחזקת יותר, מדוע בעצם בורא עולם שראה את סבלו של עם ישראל, מעבודת הפרך והגזרות קשות לפיהן צוו להרוג כל תינוק עברי, לא גאל אותם קודם? האם לא חשב שראוי להוציא אותם ממצרים לפני שצעקו לו? למה נדרשה לו זעקתם? וכאן יש לנו לימוד גדול מהפרשה: האדם צריך להתחיל. רק התעוררותו של האדם מתחילה מהלך של היחלצות.
3+הפרשה מלמדת אותנו להתעורר ולצעוק, להשמיע קול, לעשות צעד כדי להביא לשינוי המיוחל. הצעקה מולידה בתוכנו תנועה חדשה. זהו קול של חיים, קול שמסרב להיכנע, קול שמבטא את עומק הרצון בשינוי. צעקה כזו אינה רק בקשה לעזרה; היא גילוי של כוחות פנימיים. לצד הכאב האינסופי הזה מצאנו שארית קטנה של כוח, נקודה פנימית שתעזור לנו להתחיל לטפס למעלה מתוך המנהרה לאור הקטן שבקצה.
רבי נחמן מברסלב הסביר לנו איך הצעקה צריכה להיות: תתארו לכם שאתם בסירה בלב הים, ולפתע אתם נקלעים לסערה עוצמתית שלא נראתה עשרות בשנים. הסירה, זו שאתם עליה, רעועה ובקושי מצליחה להישאר שלמה, הגלים מכים בעוצמה ומאיימים לשבור אותה בכל רגע. איך הצעקת עזרה שלנו לאלוקים תיראה ברגעים אלו? ככה אנחנו צריכים לזעוק אליו, אומר רבי נחמן, מבפנים, צעקה שתקרע את כל המחיצות.
3+המסר הזה רלוונטי אלנו מתמיד. בימים סוערים, כשאנחנו שומעים חדשות על עסקאות, על חטופים, על לוחמים שנפצעים ולצערנו גם על חללים, קשה שלא להרגיש את כובד העול. אנחנו מוצפים בספינים, בשמועות, ובעדכונים בלתי פוסקים בטלוויזיה, ברשתות החברתיות – ולא תמיד אנחנו יודעים מה לעשות. הפרשה מלמדת אותנו: תצעקו! תזעקו לשמיים ותבקשו רחמים – רק ככה נביא את הגאולה.
זה מה שכל אחד ואחת במישור האישי יכולים לעשות למען החזרת החטופים, למען החיילים בחזית, למען כל הנופלים והמשפחות השכולות; אנחנו צריכים פשוט לצעוק! לקרוע את שערי השמיים ולהתחנן שבורא עולם יתמלא רחמים על עמו ויוציא אותנו מהגלות ויגאלנו בגאולה בחסד וברחמים. אחרי שבני ישאל זעקו, בורא עולם החל להכות במצרים 10 מכות, שנזכה גם אנחנו בקרוב ממש שיתקיים בנו הפסוק: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".
