יותר משנה וחצי מאז שחרורו משבי חמאס, עומר שם טוב מספר הערב (מוצ"ש) בריאיון לליטל שמש בחדשות 14 כיצד האמונה והדמיון של החזרה הביתה סייעו לו לשרוד, אילו טריגרים עדיין מלווים אותו ומה קרה כששמע במפתיע את הקלטתה של מיה רגב מה-7 באוקטובר. לצד ההתמודדות האישית הוא מדבר גם על הלקחים שלדעתו ישראל צריכה לקחת מהטבח: "אנחנו צריכים להיות הכי חזקים שיש. אנחנו צריכים לעמוד על שלנו".
בתחילת הריאיון נשאל שם טוב כיצד הוא מרגיש כיום. תשובתו הייתה קצרה: "אדם חופשי, ברוך השם. אני מרגיש מואר". כשנשאל למה הוא מתכוון, הסביר: "אני מרגיש שאני בתקופה שאני מוציא טוב לעולם, אז זה נותן לי המון אור. גם זה הספר, גם אנשים שאני פוגש, גם חוויות שאני חווה. הכול ביחד, דברים טובים קורים".
בהמשך התייחס לשאלה שליוותה אותו בעקבות מה שעבר – מדוע דווקא הוא נחטף ונאלץ להתמודד עם השבי. לדבריו, כיום הוא מוצא משמעות במה שאירע דרך השליחות שלקח על עצמו. "אני חושב שזה קרה בשביל למצוא איזו שליחות מסוימת. אם זה לדבר בעולם, להסביר. בשבילי זה תמיד, אני תמיד חוזר על זה, זה תמיד להפיץ אור ואהבה".
שם טוב סיפר גם על אחד החפצים הקטנים שקיבלו עבורו משמעות עצומה בעזה: פנס שנפל מכיסו של מחבל. לאחר תקופה ממושכת באפלה מוחלטת הוא הגיע לדבריו למצב שבו חשש שאיבד את ראייתו. "הייתי בחושך כל כך הרבה זמן, הגעתי למצב גם שאני חושב שאני לא רואה אפילו, שאני כבר עיוור", תיאר.
את הפנס שמצא החליט להחביא ולשמור אצלו. מדי פעם היה מדליק אותו כדי לוודא שעיניו עדיין מתפקדות וגם להבין היכן הוא נמצא. "פעם בכמה זמן הייתי מדליק אותו רק כדי להבין שדבר ראשון, שאני עוד רואה, ורגע להבין איפה אני נמצא. כי אתה נמצא במקום חשוך, זה כמו חלל, זה כלום ושום דבר, ואין מסביבך כלום".
בתוך המציאות הזאת הגיע לדבריו רגע ששינה את דרך ההתמודדות שלו. "באיזשהו שלב באמת נכנעתי, את מבינה? באמת אמרתי לאלוהים: 'תעשה מה שאתה רוצה, אני בידיים שלך'. וזה הרגע שהתחלתי לראות אור. התחלתי לראות אור, באמת, לראות אור, להרגיש אותו".
כשנשאל אם השינוי התרחש משום שביטל את עצמו לחלוטין, הסביר כי הניח בצד את האגו והתמקד בנשמה. "כן, כי פשוט שמתי את האגו שלי בצד. שמתי הכול בצד, והבנתי שהגוף שלי זה נטו כלי. יש לי את הנשמה שלי, הנשמה שלי חופשייה".
בספרו, "מפגש עם עצמי בגיהינום", מתאר שם טוב כיצד ניסה בזמן השבי לדמיין בפרטי פרטים את החיים שאליהם יחזור. בין היתר ראה בעיני רוחו את עצמו מניח את הראש על אמו ומרגיש את החיבוק כאילו המפגש כבר מתרחש.
לדבריו, האמונה באותו עתיד הייתה גורם מרכזי שהחזיק אותו. "האמונה, לגמרי. אני חושב שכל בן אדם, כל בן אדם, לא משנה מה הוא חווה, ואיזה חושך הוא חווה ואיזה קושי הוא חווה, כן? ברגע שהוא ישים לעצמו בראש את המטרה הסופית, ויידע כל הזמן להסתכל עליה, וממש להרגיש בגוף שלך, בעצמות שלך, איך זה ירגיש שאני אהיה שם, אז שום דבר לא יעצור אותך. שום דבר לא יעצור אותך".
שם טוב סיפר כי המחשבות על החזרה הביתה ליוו אותו ללא הפסקה, אפילו בעת ביצוע מטלות עבור שוביו. "כל יום. כל יום. חולם על זה בלילה, מדמיין את זה, 24/7. בזמן שאני שוטף כלים, בזמן שאני חופר בורות, בזמן שאני מרים נשק ממקום למקום, בזמן שאני מרים אוכל, בזמן הכול".
אלא שגם בחייו כאדם חופשי ישנם קולות שמסוגלים להחזיר אותו ברגע למה שחווה. כשנשאל מהם הטריגרים שלו, הזכיר בין היתר פיצוצים וזיקוקים. לאחרונה ביקר במוזיאון "השבעה באוקטובר" בבסיס המודיעין בגלילות, שבו עוברים המבקרים מסע בין חללים המתארים את התקופה שקדמה לטבח ואת אותו יום.
במהלך הביקור נכנס שם טוב למנהרה חשוכה שבה מושמעות הקלטות מ־7 באוקטובר. לקראת היציאה הגיע לחלל שבו מוצגים כלי רכב מפסטיבל הנובה, ואז שמע לפתע קול מוכר במיוחד – מיה רגב, שהייתה איתו במכונית במהלך המתקפה. בהקלטה נשמעת רגב זועקת לאביה: "אבא, ירו בי! אבא, ירו בי!" כששאל אותה היכן היא נמצאת, השיבה: "אני לא יודעת, אבא, הוא בא אליי! הוא הורג אותנו, אבא, הוא הורג אותנו!".
עבור שם טוב, שמיעת ההקלטה לא הייתה רק מפגש עם תיעוד מהטבח, אלא חזרה מיידית לרגעים שחווה בעצמו. "פתאום כזה נשלחתי אחורה. קפאתי, לא הצלחתי לזוז", סיפר. "הייתי בסיטואציה. הייתי בתוך הרכב, רצתי בשדות, ראיתי את המחבלים, ירו עלינו. הייתי ממש בסיטואציה".
בהמשך הריאיון שאלה שמש האם החברה הישראלית "התקררה" מאז 7 באוקטובר או התרגלה למה שקרה. שם טוב השיב כי מבחינתו אסור לישראל לאבד את הדריכות. "אנחנו לא אמורים לרגע, לרגע, לרגע אחד להירדם בשמירה. אנחנו לא אמורים לרגע אחד להוריד את הרגל מהגז. אני חושב שאנחנו צריכים להיות הכי חזקים שיש. אני חושב שאנחנו צריכים לעמוד על שלנו".
שם טוב התייחס גם לסוגיית הסיוע ההומניטרי לעזה ולפער בין מה שלדבריו ראה בעצמו לבין הטענות שהוא שומע בעולם. "אנחנו לא צריכים לפחד מהומניטרי וככה וככה, לא. כי בואי, הייתי בעזה, יש סיוע הומניטרי, יש עזרה. העולם לא רואה את זה, העולם לא מבין את זה, כן? פרו-פלסטינים שאני מדבר איתם ואומרים לי: 'אתה לא היית במנהרות, אתה משקר'".
לצד הזיכרונות הקשים, שם טוב סיפר על רשימת החלומות שהכין בשבי. לא מדובר היה בשאיפות גדולות, אלא ברגעים פשוטים של משפחה וחופש. "לנסוע על אופנוע עם אבא שלי, להרגיש את רוח החופש. לשבת עם אחותי ואחי ולראות שקיעה ביחד. לשים על אימא את הראש. לעשות קידוש. ללכת על דשא יחף, לצעוק".
כשנשאל איזה עומר הוא כיום לעומת האדם שהיה לפני הטבח, סיפר שהפך עמוק, מכיל וסבלני יותר. "אני הרבה יותר עמוק, אני הרבה יותר מבין ומכיל. הייתי מאוד עצבני פעם, בכבישים. בכבישים במיוחד הייתי מאוד עצבני, היום אני… 'בבקשה, תעבור, סע, הכול בסדר'".
לקראת סיום נשאל אם ללא החוויה הקשה היה מצליח להגיע לאותו "מפגש עם עצמי" שעל שמו נקרא הספר. שם טוב השיב כי אין לו דרך לדעת, אך הסביר כיצד הוא מביט כיום על המסלול שעבר. "את האמת אני אגיד לך, אני לא יודע. אני פשוט לא יודע. אין לי מושג על כלום. אני יודע שהקדוש ברוך הוא היה נותן לי את מה שהייתי צריך לקבל".
את הריאיון חתם במסר שהוא מבקש להעביר לאחרים מתוך החוויה האישית שלו: "אני חושב שכל בן אדם צריך להסתכל על הדרך שלו, להסתכל על הגיהינום שלו, ולנסות למצוא נקודה של אור. ואם הוא לא מצליח למצוא בסיטואציה שהוא עבר נקודה של אור, אז לקחת את הסיטואציה ולהפוך אותה לאור".
