ביום חמישי האחרון, 28 בנובמבר, צויין בירדן יום השנה ה-53 להרצחו של וספי אל-תל, ראש ממשלת ירדן בתחילת שנות ה-70. מי היה האיש, מה היה יחסו לישראל ולערבים "הפלסטינים" לאורך השנים, ומה ראוי שילמדו הירדנים והישראלים כאחד ממורשתו- על כך יש מי שיופתעו לקרוא, או שלא. שהרי מעטים הם אלו הלומדים היסטוריה ומעטים עוד יותר הם אלו הלומדים ממנה.
רקע אישי ואידאולוגי
וספי אל-תל נולד באירביד שבצפון ירדן בשנת 1919, התגייס לצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה, הוסמך כקצין במחנה צריפין והשתחרר כסרן. עם שיחרורו עבד בארגונו של מוסא אל עלמי, חבר "התנועה הלאומית הפלסטינית" וחבר "הוועד הערבי העליון", שקידם הסתה נגד היישוב היהודי בארץ ישראל.
במלחמת העצמאות התגייס אל-תל לצבא ההצלה הערבי של קאוג'י, שפלש בינואר 1948 לצפון הארץ, במטרה למנוע את התבססות היישוב היהודי, ולסכל את תוכנית החלוקה, עליה הוכרז לפני 77 שנה ב-29 בנובמבר 1947. אל-תל בתפקידו כקצין מבצעים עסק בפרטי תוכנית הפלישה של צבאות ערב לארץ ישראל. לאחר קרבות "עשרת הימים", ביולי 1948, קודם לדרגת סא"ל ופיקד על גדוד הירמוך הרביעי. לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק ונסיגת צבא ההצלה לסוריה, פרש מהצבא ושב לירדן, בה החל לעבוד בשירות הממלכה במגוון תפקידים. תפקידיו אלו, ובפרט היותו הצנזור הראשי ומנהל הרדיו הירדני, שבמסגרתם פעל נגד תעמולה אנטי-האשמית מצד גורמים ומנהיגים ערבים, חיזקו בקרבו את היסודות הלאומיים הירדנים והנאמנות לבית המלוכה.
3+בינואר 1962 נקרא לעמוד בראשות הממשלה החדשה בירדן ועסק בעיקר בענייני פנים, בראשם מלחמה בשחיתות המנהלתית. בנובמבר 1962 נערכו בחירות כלליות לפרלמנט הירדני שנתפסו כחופשיות מבעבר, בזכות תהליכי דמוקרטיזציה שהביאו ל-70% הצבעה ולהתחזקות האופוזיציה בפרלמנט, בעיקר אלו שמוצאם מ"הגדה המערבית" דאז, שהביעו תמיכה במצרים ונשיאה נאצר, עמם ירדן היתה במתיחות רבה. מצב דברים דומה קורה עתה בירדן, לאחר הבחירות בספטמבר 2024, עת בשם תהליכי "מודרניזציה פוליטית" ו"דמוקרטיזציה", התחזקה האופוזיציה המבוססת על כוחות פוליטיים המזוהים עם האחים המוסלמים בעיקר.
במרץ 1962 התפטר אל-תל מתפקידו בעקבות חילוקי דעות הנוגעות להתקרבות הממלכה אל מצרים בפרט, עמה ניסה המלך חוסיין לבסס קשרים שימנעו את בידודו הפוליטי באקלים המזרח תיכוני שהתגבש באותה עת. אל-תל הזהיר את המלך מפני גישה מעודנת כלפי מצריים, אך זה לא שעה לאזהרותיו, חידש את היחסים וניגרר לבסוף, יש שיטענו בעל כורחו, היישר לליבה של מלחמת ששת הימים, בה שילמה ירדן מחירים יקרים על הקשרים המפוקפקים עם "האחים הערבים".
אל-תל מונה לראש הממשלה בשנית ע"י המלך חוסיין בפברואר 1965, במטרה להתמודד עם האיומים המתהווים מצד אש"ף, שהוקם ביוני 1964, ובראשו עמד אחמד שוקיירי, יושב הראש הראשון של הארגון ומחבר האמנה הפלסטינית. כהיום, כך אז, מינוי ראש הממשלה נועד לקדם גם רפורמות כלכליות ופוליטיות בממלכה. בתקופתו זו החריפו היחסים בין אש"ף לירדן על רקע התעצמות ארגון הטרור שדרש לאפשר את הקמת "צבא שחרור פלסטין", בנפרד מהלגיון הירדני כמובן, כך שיוכל לפעול בחופשיות לאורך הגבול עם ישראל בהתבססו על האוכלוסייה המקומית. אש"ף דרש בזמנו לממן את צבאו ממשכורות אנשי ממשל ממוצא "פלסטיני", וגם דרש לקיים בחירות למוסדות הארגון בקרב האוכלוסיה המזוהה כ"פלסטינית" בירדן.
ממשלת אל-תל דחתה את התביעות בהבינה כי מימושן יסכן את יציבות הממלכה ויקדם את הפיכת ממלכת ירדן למדינת פלסטין. על כן הובהר בזמנו שרק הלגיון הירדני מייצג את האינטרסים הפלסטינים. אמירות בדבר הזיקות בין היישויות נשמעות השנה ביתר שאת מעל בימת הפרלמנט והתקשורת הירדנית, לאור המלחמה ברצועת עזה והסיוע המוענק לתושבים באמצעות הצבא הירדני, כהקמת בתי חולים שדה, הצנחות ושיירות סיוע הומניטרי.
בנוסף אסרה ממשלת אל-תל מימון של אש"ף ומנעה כל שיתוף פעולה בין ירדן לבין אש"ף בענייני תקציב או ביטחון. כן מנעה אפשרות לקיים בחירות למועצה הלאומית הפלסטינית, במטרה לנטרלה בדרכה להשתלטות על הממלכה. במהלך 1966 בוצע גל מעצרים נרחב כנגד אנשי אופוזיציה בטענה שניסו לפגוע באחדות המדינה הירדנית באמצעות פעילות חתרנית. תחילה לא הוזכרו הקשרים לאש"ף במישרין אולם הדבר היה ברור לכל. כאז כך היום, המצב בירדן עם מאות ואף אלפי מעצרים מנהליים של פעילים המהווים סכנה ליציבות הממלכה, ללא אזכור שיוכם הארגוני- פוליטי, אך ידוע כי מכוונים הם כנגד האחים המוסלמים.
החרפת היחסים הובילה את אש"ף לפעול בגלוי כנגד המשטר בירדן תחת הטענה שכל שטח ירדן וישראל צריכים להיות בריבונות פלסטינית מלאה.
3+במהלך 1966 התגברו הפיגועים שיצאו משטח ירדן לעבר ישראל באמצעות ארגוני הפדאיון ובראשם הפת"ח בראשות יאסר ערפאת ימ"ש. פעולות אלו גררו מבצעי גמול של צה"ל בשטחי ירדן ביהודה ושומרון, כ"מבצע מגרסה" המוכר כ"פעולת סמוע" ב-13 בנובמבר 1966.
הצלחתו המסחררת של המבצע הצה"לי עוררה הפגנות כנגד המלך וממשלת אל-תל, ששולהבו בחסות תעמולה סורית ומצרית, ודוכאו בכוח לאחר כשבועיים. ההתנגדות לאל-תל גברה מבית ובדצמבר 1966 הגיש הוא את התפטרותו, אך הקים ממשלה חדשה בהוראת המלך, לאחר שהפרלמנט פוזר כדי לאפשר יותר חופש פעולה. אל-תל ניצל את הזמן לפעול נגד אש"ף וסגר את משרדיו בירושלים בינואר 1967, חוקק חוק עיתונות חדש שהגביר את הפיקוח הממשלתי ועוד. במרץ 1967 סיים את תפקידו ועבר לשמש כראש לשכת המלך. תפקיד ממנו התפטר לאחר תבוסת ירדן במלחמת ששת הימים, משום שירדן נכנסה למלחמה בניגוד להמלצתו והובסה במחיר אבדן שטחי יהודה, שומרון, בקעת הירדן וירושלים!
באוקטובר 1967 נתמנה אל-תל לחבר בסנאט הירדני והמשיך במדיניותו כנגד הפדאיון ואש"ף, עד שביולי 1970 דרשו הפדאיון את הדחתו, אך המלך חוסיין סירב לכך. אל-תל היה שותף בהתייעצויות שהובילו את המלך לנקוט בפעולה צבאית נגד הפדאיון שהשתלטו על צפון הממלכה, ועל הקמת ממשלה צבאית זמנית בספטמבר 1970. לאחר התפטרות שני קודמיו, מונה אל-תל באוקטובר 1970 כראש ממשלה בשלישית.
למרות הסכם הפסקת האש שנחתם בין המלך חוסיין לערפאת בסוף ספטמבר 1970 בקהיר, המשיך הוא לרדוף אחר הפדאיון בתוך ירדן. זאת משום שהחזית העממית לשחרור פלסטין והחזית הדמוקרטית סירבו לקבל את ההסכם עם הממשלה הירדנית, ומשום שההסכם לאיסוף הנשק מהפדאיון לא כובד והביא להתחדשות הקרבות ממרץ עד סוף יולי 1971, עת חוסלה נוכחות הפדאיון בירדן עם חיסול אלפי מחבלים וגירוש שבויים מתחומה. ממשלת אל-תל פעלה לטיהור המוסדות השלטוניים משרידי אש"ף ופעלה לשיקום המוסדות השלטוניים לשם החזרת הביטחון והיציבות לממלכה.
ב-28 בנובמבר 1971 נרצח אל-תל בקהיר, מידי ארבעה מתנקשים ערבים "פלסטינים", חברי ארגון "ספטמבר השחור". בפברואר 1972 אמרו הרוצחים במשפטם כי הוציאוהו להורג באופן חוקי כנקמה על רצח 25,000 פלסטינים ופגיעה שכללה אונס והתעללות באלפים אחרים. המשפט הפך לבימת תעמולה נגד ירדן, הרוצחים שוחררו בערבות ובתחילת 1973 הורשו לעזוב את מצרים עד חידוש משפטם. מיותר לציין כי המשפט לא המשיך כמתוכנן, המודיעין הירדני ניסה לחסלם ללא הצלחה בלבנון, וערפאת ימ"ש שהיה אחראי לרצח, מתוקף היותו מנהיג הפת"ח, אליו מסונף היה ארגון "ספטמבר השחור", יצא גם ממנו בשלום ואפילו עם פרס.
מותו של אל-תל קבר עמו את רעיון הזהות הירדנית המאוחדת באותה עת, והביא במרץ 1972 את המלך חוסיין, שהכיר בזהות פלסטינית נפרדת מזו הירדנית, לקידום מענה "לסוגייה הפלסטינית" במסגרת "תכנית הפדרציה", המשמרת את האחדות הפוליטית תחת הנהגתו.
הלקחים של אל-תל
מה הבין ואספי אל-תל לפני למעלה מ-53 שנה, שבישראל יש המתקשים להבין ובירדן יש מי שצריכים להיזכר בהקדם?
אל-תל היה פטריוט ירדני שהתנגד מראשית דרכו הציבורית לכל עניין הריבונות והעצמאות ה"פלסטינית", בעלת הזהות המבדלת עצמה מזו הירדנית, כדוגמת אש"ף על ארגוניו. מקור תפישתו בחשש מפני השפעות האוכלוסיה המזוהה כ"פלסטינית", על מוסדות השלטון. דבר שיש בו כדי לערער על יציבות בית המלוכה ולסכן את עצם קיום הממלכה תחת שלטון השושלת ההאשמית. כאז כך היום.
אל-תל היה מהראשונים שהבינו את הסכנה באש"ף כארגון טרור חתרני ומושחת, המאיים על בטחונן ויציבותן של המדינות בהן הוא נמצא ופועל. אל-תל, שהתנגד להתעצמותו של אש"ף ותרם לחיסולו בירדן למרות שאיים בראש ובראשונה על ישראל, היה מתקשה לדמיין שדווקא ישראל היא זו שתסכים להחזרתם של המחבלים ארצה, מאורגנים וחמושים בראשות מנהיגם ערפאת ימ"ש, לאחר שגורשו מלבנון לתוניס במלחמת לבנון הראשונה.
אל תל זיהה וחווה את האיום של אש"ף על ביטחונה ויציבותה של ירדן ופעל בנחישות ותקיפות להסיר את האיום מעל צוואר הממלכה. האם כיום יש בירדן מנהיג אמיץ המבין את עצמת האיום הנשקף לביטחונה ויציבותה מאת האחים המוסלמים שהתעצמו בה? מדוע זה ישנם בישראל מנהיגים ואזרחים תמימים הממאנים לקלוט ולהבין שאותם מחבלים ערבים צמאי דם, ואותה אידאולוגיה שטנית השוללת את עצם קיומה של מדינת ישראל בכל דרך, נמצאים כעת בלבה של המדינה ומחכים לשעת כושר לקראת היציאה לשחיטה הגדולה הבאה?
אל-תל, ירדן וגם ישראל למדו על בשרם כי לאש"ף גוונים רבים, שאינם מתמתנים עם השנים בהכרח. באש"ף לא באמת מסוגלים ורוצים לחתום ולממש הסכמים מחייבים, בוודאי לא כאלו שדורשים ויתורים על נשק, שטחים, רעיונות לאומיים ודתיים הנוגעים לישראל וליהודים. אל-תל למד ולימד כי טיבם של הסכמים בגזרתנו להיות מופרים, לרוב בטרם יבש הדיו על הדפים. הסכמים נועדו כמו דלת וסורגים – לאנשים הגונים וישרים. כשתמצאו מנהיג ערבי כזה בסביבה, בקשו מהתקשורת לפרסם הודעה.
אל-תל התנגד להצטרפותה של ירדן למלחמה בישראל ב-1967. ככל הנראה הבין את הלקח מפעולות הגמול הישראליות שבוצעו בתקופת חייו שהותירו חורבן והרס בכל מקום ממנו יצאו מחבלים לפגע בתחומי ישראל. דעתו לא התקבלה ומחיר התבוסה היה ברור – אבדן שטח יהודה, שומרון, הבקעה וירושלים בראש ובראשונה. זהו מחיר היציאה למלחמה שירדן שילמה על האיוולת שבהצטרפותה למלחמה. מחיר שאינו נופל מכך צריך להיות נחלתן של רצועת עזה, לבנון וכל מדינה הגובלת בישראל שמשטחה יוצאת לעברינו מתקפה.
3+האם מלחמת החורמה של ירדן בארגוני המחבלים של אש"ף, לפני ובמהלך ספטמבר השחור ואף לאחריו, שגבו אלפי קורבנות ונפגעים בחודשים ספורים ובסופו של דבר גירוש רבים מאדמת ירדן, יכולה להחשב פשע נגד האנושות ורצח עם, לאור הנסיבות בפניהן ניצבה ירדן בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70? האין ירדן מאשימה כעת את ישראל מעל במות בינלאומיות בדברים שבהם הוכיחה הצטיינות יתירה ומהם ראוי לקחת דוגמא, בייחוד בנושא החיסול, הגירוש והעקירה, אותם ביצעה ירדן טוב ומהר יותר מישראל המצויה למעלה מ-420 יום במלחמה?
אל-תל הבין כי בגבול ישראל- ירדן טמונה סכנה בשיתוף פעולה של תושבי הבקעה הערבים, המזוהים כ"פלסטינים", עם המחבלים העושים דרכם לפגע בשטח ישראל. עוד הבין הוא כי את מחיר הפיגועים בישראל תגבה ישראל מירדן עצמה ולכן פעל להקדים תרופה למכה. מאז אותם ימים ועד עתה לא התחלפה האוכלוסייה בגבול הבקעה, הערבים אותם ערבים והשנאה גואה. קשרים משפחתיים משמשים במשך שנים לצרכי פלילים, טרור וחבלה. דבר אליו נדרשה הממשלה וצה"ל ביתר שאת לאחרונה.
אל-תל לימדנו שבמערכת היחסים עם מצרים יש לנקוט במדיניות של כבדהו וחשדהו מאד, או חשדהו וחשדהו. מסר שבישראל מסרבים להבין מאז נחתם הסכם השלום עם מצריים ב-1979, למרות שאלו, ככל הנראה, סייעו למחבלים בעזה להתעצם במשך שנים. המצרים שיקמו וחימשו את צבאם לאחר תבוסתם במלחמת יום הכיפורים, עליה רמז סאדאת בינואר 1973 שתהיה זו "המלחמה האכזרית בהסטוריה". כצבא מערבי מתקדם לכל דבר ועניין המתאמן על תרחישים בהם ישראל הינה אויב, המצרים הכינו את השטח בסיני ליום פקודה ואף תגברו כוחות במרחב חצי האי בניגוד להסכמי השלום, בין אם בעצימת עין ובין אם בהסכמת מדינת ישראל שהיתה, ואולי עודנה במובן מסויים, שקועה בתרדמה.
אפילוג
בתקשורת הירדנית שציינה השבוע 53 שנה להירצחו של וספי אל-תל, לא הוזכרה מלחמת החורמה שהוביל נגד אש"ף. פרק משמעותי זה בחייו ובמותו, הוצנע ונעלם מהעיתונות וההיסטוריה הירדנית. מכאן הדרך לחזרה על טעויות העבר הופכת לקצרה, כואבת ומורכבת עבור הממלכה והעומד בראשה. קורות חייו של אל-תל מוכיחים כי על אף שלא נמנה על חובבי ציון, היה הוא ריאליסט שהטיב לעמוד על טיבם של האינטרסים והמנהיגים הערבים במזרח התיכון, עמם ונגדם פעל חליפות. ניכר שבחלקם ראה הוא סכנה קיומית לממלכה יותר משראה במדינת ישראל אויבת מרה.
האם רק בישראל ישנם סומים שאינם רואים באש"ף וברשות הפלסטינית אויב, במצרים סיכון אורב, ובירדן ממלכה המאויימת מבית על ידי האחים המוסלמים בעידוד איראן שידה בכל ויד כל בה, המצעידים יחדיו את ירדן לקראת הפיכה?
