חודש נובמבר הינו הינו חודש היסטורי בתולדות הציונות, בו פורסמו שני מסמכים חשובים שהשפיעו על ההכרה הבינלאומית בצורך להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
בתאריך ב' בנובמבר 1917, עם תום מלחמת העולם הראשונה, פורסמה הצהרת בלפור. ב-כ"ט בנובמבר 1947 – התקבלה באו"ם החלטה 181, היא תכנית החלוקה של ארץ ישראל להקמת שתי מדינות- יהודית וערבית.
כידוע, הערבים אינם מפספסים הזדמנות להחמיץ הזדמנות, על כן דחתה הנהגתם המקומית את תכנית החלוקה על הסף. ג'מאל אל-חוסייני ראש המשלחת הערבית בא"י לאו"ם הכריז: ”קו החלוקה לא יהיה אלא קו של אש ודם” וכך היה ועודנו, בעל כורחנו.
8+המנהיגים הערבים, שהתנגדו עקרונית לזכותם של היהודים למדינה עצמאית וריבונית בארץ ישראל, הביעו את דעתם מיד בפרץ אלימות ארוך ורצחני שסימן את כ"ט בנובמבר כיום תחילתה של מלחמת הקוממיות. זאת כשנתיים מתום מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי, חמישים שנה לאחר נאומו של הרצל, חוזה המדינה, בקונגרס הציוני העולמי הראשון בבאזל שבשוויץ באוגוסט 1897, לאחר כ-2000 שנות גלות מאז חורבן הבית.
היתה זו אבן דרך משמעותית ביותר בעבור עם ישראל בעת החדשה, שלאחריה באה הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 (ה' באייר תש"ח). הכרזה שסימנה את תחילת השלב השני במלחמת העצמאות עם פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, ובהם גם הלגיון הערבי הירדני שחצה את הירדן, כבש את הבקעה ואת יהודה ושומרון, מזרח ירושלים והרובע היהודי. צבאו של המלך עבדאללה הראשון חיסל את ההתיישבות והנוכחות היהודית באזורים הכבושים, ולא התיר חזרת יהודים אליהם במשך 19 שנים, עד שחרורם בניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים.
8+ב-1 בדצמבר 1948, ערך המלך עבדאללה כינוס מנהיגים ערבים מקומיים בארמונו שביריחו, כינוס שיקרא לימים "קונגרס יריחו", בו נדון עתיד השטחים שנכבשו ממערב לנהר הירדן על ידי הממלכה ההאשמית. ממלכה שהשתרעה, עד למלחמה, מזרחית לנהר, על שטח שיועד לבית הלאומי היהודי על פי הצהרת בלפור, אך נקרע מארץ ישראל ונמסר למלך עבדאללה על ידי הבריטים בשנת 1921. זאת במסגרת "סידור עבודה" וכיבודים מזרח תיכוניים למנהיגים ערביים מקומיים, או בקיצור- הפרת צו המנדט שניתן להם. שטחים אלו קיבלו לפיכך את הכינוי "הגדה המערבית" ומעידים יותר מכל על מיקומם הגאוגרפי מערבית לנהר הירדן, ועל השאיפות הטריטוריאליות הירדניות בשעתו, ללא שום קשר ואזכור למדינה או עם אחר, רחמנא ליצלן.
בקונגרס יריחו "ביקש" המלך עבדאללה מהנוכחים "להפציר" בו לספח את השטח הכבוש לממלכתו, וכצפוי- נענה בחיוב. כך למעשה בוצע "איחוד שתי גדות הירדן" ועבדאללה הפך למלך "הממלכה ההאשמית של ירדן". בהחלטת הסיפוח השיג המלך שליטה מלאה במעברי הירדן, בגב ההר ובעיר העתיקה של ירושלים. מעשה שהקנה לו ולשושלתו, עד לעצם היום הזה בעיני הערבים והמוסלמים בפרט, מעמד של מגן המקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בעיר הנחשבת לשלישית בקדושתה באסלאם.
8+המלך עבדאללה קיים את הקונגרס וקבע את החלטותיו בתגובה להכרזתו של חאג' אמין אל-חוסייני, לשעבר המופתי הנאצי של ירושלים, על הקמת המועצה הלאומית הפלסטינית ו"ממשלת כל פלסטין" בספטמבר 1948 ברצועת עזה. "ממשלת כל פלסטין", על פי אל-חוסייני, חלשה על כל שטחי ארץ ישראל המערבית, ובכלל זאת השטחים שנותרו בשליטה ישראלית והשטחים שנכבשו על ידי הירדנים.
בהחלטות "קונגרס יריחו" הוקיעה הנציגות הערבית המקומית את הוועד הערבי העליון ואת "ממשלת כל פלסטין". בנאום הסיכום של נשיא הקונגרס, שייח' מוחמד עלי אל-ג'עברי (ראש עיריית חברון), הטיל אף הוא ספק בחוקיות הקמת "ממשלת כל פלסטין" וקרא למלך עבדאללה לספח את הגדה המערבית הכבושה לממלכתו. לא זו אף זו, קרא הוא להפקיד "את נושא הטיפול בעניין הפלסטיני בידיו הנאמנות" של המלך. בתום הקונגרס הוכרז כאמור האיחוד בין שתי הגדות והמשתתפים נשבעו אמונים למלך, שמבחינתו "קיבל" ייפוי כוח לפתור את "בעיית פלסטין" כראות עיניו.
8+הליגה הערבית, בתגובה להחלטות הקונגרס, פרסמה הודעת גינוי לסיפוח "הגדה המערבית". בסוריה ומצרים תקפו את המלך ואף טענו ש"קונגרס יריחו" הוא כ"תקיעת סכין בגב האומה הערבית". אנשיו של חאג' אמין אל-חוסייני החלו ב"אינתיפאדה" אך נבלמו עת השתמש המלך בשיטת "המקל והגזר"- מעצרים מחד והענקת כיבודים ומינויים למשרות ממשלתיות מאידך, במטרה לרכוש את תמיכת המתנגדים. בפברואר 1950 שונה החוק הירדני כדי לכלול גם את הגדה המערבית ולהעניק לכל ערבי מקומי ("פלסטיני") אזרחות ירדנית. באפריל 1950 הכריז המלך רשמית על סיפוח הגדה המערבית לירדן תחת השם "אחדות שתי הגדות" ונאסר השימוש הרשמי במונח "הגדה המערבית".
ב-20 ביולי 1951 נרצח המלך עבדאללה הראשון מידי מתנקש ערבי ירושלמי, המזוהה עם חאג' אמין אל-חוסייני, בדרכו לתפילה במסגד עומר (כיפת הסלע) בירושלים. תפישת המלך את היחסים בין ירדן לערביי יהודה ושומרון חילחלה לנכדו- המלך חוסיין, שהגה את רעיון הפדרציה בשנת 1972, ואמר שמבחינתו יהודה ושומרון והגדה המזרחית של הירדן לא מאכלסות שני עמים שונים, אלא עם אחד בלבד. על אף החלטת המלך ב-31 ביולי 1988 על "ניתוק הזיקה" של ירדן, בו ויתרה על תביעתה לריבונות על שטחי יהודה ושומרון וביטלה את אזרחותם הירדנית של תושביהם הערבים, בעקבות החשש מהשלכות האינתיפאדה הראשונה והסכנות מאש"ף – נותרה זיקה מוגבלת ומעמד של אפוטרופסות האשמית על המקומות הקדושים לאיסלאם ולנצרות בירושלים העתיקה.
8+אם תוהים אתם לגורלה של "ממשלת כל פלסטין" אזי "מבצע יואב" שהחל ב-15 באוקטובר 1948 ובהמשכו "מבצע חורב" ב-22 בדצמבר 1948 הביאו להתפנותם של חברי ממשלת "כל פלסטין" ואנשי הוועד הערבי העליון לקהיר. שם חדלה הממשלה להתקיים לאחר שנמנעה חזרתה לרצועת עזה, למרות שזו נותרה בשליטה מצרית עד מלחמת ששת הימים. יחסם של המצרים והערכתם ל"ממשלות פלסטין" לדורותיהן, לא ממש הוטב.
נקודות למחשבה, למעשה ולניצחון
במזרח התיכון, לראיית הערבים, אין הסכמים המחזיקים לנצח נצחים בין שבטים, מנהיגים, יישויות ומדינות. רק החזק שורד, מכתיב וקובע. מי שלא עושה כן- מפסיד ושוקע!
8+במדינת ישראל חיים יהודים הממאנים להבין שלידי האויב המה "משחקים", עם הסכמים תמוהים הקרואים על שם ערי בירה של מדינות קרות ורחוקות החסרות הבנה בסיסית בתרבות המקומית. מאין בא הרצון לדבוק בהחלטות כ-1701 והסכמים כדוגמת אוסלו, שהערבים לא בהכרח מקיימים, ואז לחכות ולצפות שאולי באורח נס ייושמו ביום מן הימים? הרי ההסכמים באיסלאם "נזילים" ורק היהודים בהם דבקים, משל היו לזהב ויהלומים. כך היה לפחות מאז החלטת החלוקה ב-כ"ט בנובמבר, לפני 77 שנה.
במזרח התיכון אין מקום לחלשים, אין כבוד למהססים, למתלבטים ולבעלי ערכים מערביים זרים ומתנשאים. אין תוחלת לפתאים, תמימים ולרחמנים. הנאורים והמוסריים המערביים לכאורה, שמרחמים על האויב יותר משמרחם הוא על בני עמו ובשר מבשרו, עדיין לא מפנימים למרות הפרעות, הפיגועים והמלחמות, ש"דין מוחמד בחרב" ואין דבר בעולם המערבי שימנע זאת מהערבי?
8+במזרח התיכון מנצחים באמצעות: כיבושי שטחים כפי שעשו מאז ימי הנביא מוחמד ועד המלך עבדאללה הראשון ובכלל; השמדת אויבים כפי שמטיבים לעשות הערבים והמוסלמים; פירוק קיני התנגדות ובכלל זאת פינוי והעתקת אוכלוסיות עויינות כפי שעשו הסורים, העיראקים, הטורקים, האיראנים והמצרים. כך עשו ועדיין עושים שכנינו הערבים האחד לשני… וגם להזכירכם- ליהודים!
במזרח התיכון מעריכים את החזק, הנחוש והעקבי הנאמן לדרכו, המכבד את מורשתו, מסורותיו ואדמת אבותיו. לפיכך צריך להיות ברור כי ויתור ישראלי על הבקעה, יהודה ושומרון אינו בא בחשבון, בהנדסה ובגאוגרפיה של המזרח התיכון. מה עוד שבקעת הירדן במובנה הרחב, מהווה את גבולה המזרחי הטבעי של מדינת ישראל, לדעת רוב מנהיגי תנועת העבודה, שנים לפני שהימין עמד על דעתו.
8+במזרח התיכון יש מדינות ערביות שהכיבוש המערבי הקים והמליך את מנהיגיו לתועלותיו. האם יודעים הם להגדיר מיהו "ירדני" ומיהו "פלסטיני" לכאורה? מדוע לא יתקיים איחוד משפחות ערביות מעבר לנהר הליטאני או מהנהר (הירדן) ועד הים (הערבי והמפרץ הפרסי)?
"מלחמת חרבות ברזל" צריכה להסתיים בניצחון מוחץ על אויבינו, כזה שבסופו לא ישאלו שאלות מי ניצח ולא תיוותר תחושת חמיצות בלב איש בישראל, כפי שהגדיר זאת בשעתו הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל גבי אשכנזי, בתום מלחמת לבנון השניה. מלחמה שלכישלונותיה אחראים מפקדים כושלים ומנהיגים עבריינים וחסרי בושה, שאת פניהם מעזים להראות ברבים ואת דעתם להשמיע בערוצים שונים.
מחיר המלחמה שיחקק בזיכרון הערבי הקולקטיבי, חייב להיות כזה שאינו נופל מה"נכבה" של 48 וה"נכסה" של 67 ניצחונות ישראל במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים. משמע- פגיעה קטלנית וכואבת באויב, בכלל זאת בכל מי שתמך, סייע ואפשר לו לפעול כנגד אזרחי מדינת ישראל; כיבוש שטחים וביצוע תיקוני גבול הכרחיים בצפון וברצועת עזה – כך שלא יתאפשר איום ישיר ומיידי על יישובים ישראלים; החלת ריבונות על אדמת אבותינו בבקעת הירדן, ביהודה ובשומרון. כך נראה ניצחון!
