הכפרים הערביים ששלטו על הדרך לירושלים, מהם יצאו כנופיות מרצחים לפגע ביהודים, כבר לא מהווים איום על הישובים הסמוכים ועל הנוסעים בכביש ירושלים-תל אביב מזה שנים. מעת שנכבשו במלחמת עצמאות, ולאחר שתושביהם ברחו ובתיהם פוצצו, הוקמו על חורבותיהם פארקים ויישובים יהודיים משגשגים. כך נצרבה בתודעת הערבים ה"נכבה" – יום אסונם שהמיטו על עצמם, שהוא יום תקומתה וניצחונה של ישראל על אויביה.
לא מן הנמנע שחלק מתושבי אותם יישובים ישראליים שהוקמו על חורבות אלו הערביים, אינם מודעים כלל לתהליכים שמאפשרים להם כיום להתגורר, לעבוד, לבלות ולנסוע בבטחה, ללא שיירות ואבטחה צמודה, בדרך לבירה וממנה. האם התפישה שיושמה במלחמת העצמאות כלפי הכפרים הערבים העוינים תוכיח עצמה גם כיום ותאפשר לתושבי הצפון, העוטף ואף יהודה ושומרון, לחיות בביטחון בכל יישוב ולנסוע ללא מורא לכל מקום?
מה עשינו ב-48
סאריס היה כפר ערבי בן כ-560 נפשות, ששכן כ-10 ק"מ מערבית לירושלים ושלט על הדרך אליה. במלחמת העצמאות פעלו תושביו, יחד עם אנשי הכפר הסמוך בית מחסיר, לחסימת הכביש לירושלים באזור שער הגיא, ולפגיעה בשיירות שהובילו אספקה הומניטרית, כפי שנהוג לומר היום, לתושביה היהודים והנצורים של העיר.
ב-16 באפריל 1948, במסגרת "מבצע הראל" לפריצת הדרך לירושלים, נכבש הכפר על ידי כוחותינו ומרבית בתיו הוחרבו, לאחר שכל תושביו עזבו, כדי למנוע חזרה והתבססות של כוחות ערביים לאחר עזיבת הכפר. על אדמות וחורבות הכפר סאריס הוקמו ב-27 בספטמבר 1948 מושב שורש וב-1950 היישוב שואבה. באחד הישובים מתגוררת כיום לפחות עיתונאית אחת מוכרת שהשמיעה דעות שנויות במחלוקת לגבי היחס לו זוכים העזתים אחרי ה-7/10.
2+הכפר בית מחסיר, המוזכר גם בשירו של חיים גורי – "באב אל וואד": "אור כוכב ראשון מעבר בית מחסיר", שכן כ-2.5 קילומטר דרומית מזרחית ל "שער הגיא". במלחמת העצמאות שימש הכפר כבסיס להתקפות ערביות על הדרך לירושלים, אותן ביצעו כנופיות ערביות ופלוגה מהלגיון הערבי הירדני, שהתקיפו את מוצבי הפלמ"ח בשער הגיא ואת השיירות לירושלים הנצורה.
במסגרת "מבצע מכבי", ב-11 במאי 1948, נכבש הכפר ו"משלט המסרק". תושבי הכפר נטשוהו ובתיו פוצצו. הקרבות לשחרור המקום גבו מחיר דמים יקר מלוחמי חטיבת הראל ומשישה אנשי צוות אוויר שנחלצו לסייע, אך התרסקו עם מטוסם בסמוך להר טייסים. בשנת 1950 הוקמו על אדמות הכפר בית מחסיר המושבים בית מאיר, בסמוך להריסות הכפר, ומסילת ציון שבשפלת יהודה, על אדמותיו.
דיר איוב היה כפר ערבי בסמוך לשער הגיא, מצפון לתחנת הדלק במקום, שנחרב במלחמת העצמאות. בתקופת המנדט היה כפר זה מוכר לבריטים ככפר עוין, ממנו יצאו ערבים לחבל בתשתיות אספקת המים לירושלים. ב-21 בדצמבר 1947 פוצצה ה"הגנה" שלושה בתים בכפר כפעולת גמול על רצח סא"ל יונה רסין, ממקימי "אגודת השומרים" ומפקד בכיר ב"הגנה", בכביש ירושלים-יפו יומיים קודם לכן. ב-7 בפברואר 1948 פוצץ הצבא הבריטי אף הוא שני בתים בכפר, לאחר שנודע כי מהם ירו ערבים לעבר שיירות יהודיות.
2+תושבי הכפר נטשוהו בעיצומם של קרבות מלחמת העצמאות וב-17 במאי 1948 בישר עיתון הצופה כי הכפר נכבש. סיפור הקרבות הקשים על הכפר וסביבתו לא הסתיים בכותרת זו ואף לא במלחמת העצמאות, אך בסופו של דבר היה ברור לכל ישראלי, ירדני ולתושבי הכפר שנטשוהו, כי הכפר לא ישמש עוד למגורי תושביו הערבים ולפרנסתם. אדמותיו הפכו ברבות השנים להיות חלק מפארק קנדה, יחד עם חורבותיהם ואדמותיהם של הכפרים "בית נובא" ו"יאלו".
"יאלו" היה כפר ערבי ששכן עד מלחמת ששת הימים במובלעת לטרון. במלחמת העצמאות, אנשי הכפר ולוחמים מקומיים היו צולפים על השיירות לירושלים, חוסמים את דרכן ובוזזים את תכולתן. ב-26 בדצמבר 1947 הותקפו שתי שיירות אספקה לירושלים באזור הקסטל ובאזור שער הגיא, שלושה מנוסעי השיירות נהרגו בהתקפות אלו. בתגובה לכך, תקפו לוחמי ה"הגנה" את הכפר ופוצצו שלושה בתים למחרת היום.
רק בשנת 1967 נכבש הכפר וצה"ל הרס את בתיו בהחלטת הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין. רבין העיד בראיון לכתבה בתקשורת הקנדית "פארק קנדה – פארק ללא שלום", כי פקד להרוס את הכפרים באזור כדי שלא ישמשו מחסה לחיילי קומנדו. זאת לאחר שבתחילת מלחמת ששת הימים שהו בכפר חיילים ירדנים שהחליפו את תושביו שברחו לירדן ולכפרים ביהודה ושומרון.
גורל דומה לכפרים הללו היה מנת חלקם של כפרים נוספים בקרבת ירושלים ובדרך אליה, מהם יצאו פורעים ומחבלים ערבים לפגע ביהודים, לצלוף בעוברים ושבים ובבתי יהודים בשכונות ירושלים. דוגמת הכפר ליפתא, כיום שמורת טבע (לא של מחבלים) בכניסה לירושלים, ממנו יצאו ערבים לתקוף שיירות בדרך לעיר וממנה. הכפר הערבי ענאבה נקרא כיום ח'רבת בית-ענבה, נמצא במזרח שפלת יהודה, כ- 7 ק"מ מדרום מזרח לרמלה. כיבושו יחד עם הכפרים הסמוכים דניאל וג'ימזו, ב"מבצע דני" במלחמת העצמאות, נועד להסיר את המצור על מושב בן שמן. תושבי הכפרים ברחו, כוחותינו כבשו אותם ולאחר חודשיים נהרסו בתיהם ביוזמה ממשלתית ובסמוך להם קמו יישובים ישראלים כגימזו וכפר דניאל.
הכפר דיר אבאן שבמאורעות תרפ"ט יצאו מקרבו פורעים שתקפו את המושבה הר-טוב, שרפו אותה, בזזו את רכושה והביאו לנטישתה. הכפר דיר יאסין ממנו יצאו ערבים לפגוע ביהודים שהתגוררו בשכונות ירושלים בית הכרם, בית וגן וגבעת שאול כבר בפרעות תרפ"ט ולאחר מכן במלחמת העצמאות. זאת על אף "הסכם ידידות" שנחתם בין נכבדי הכפר לשכניו היהודים שהופר ב-2 באפריל 1948 עת פתחו ערביי הכפר באש על השכונות בית-הכרם ויפה-נוף. עוד ניצפו ביצורים שהוכנו בכפר וכן נודע על הימצאות כלי נשק רבים בבתי התושבים. בכניסות לכפר נחפרו תעלות מגן ולמעלה מ-100 מתושביו אומנו וצוידו ברובים ומקלעי ברן. נשמע מוכר ומזכיר את כפרי דרום לבנון ורצועת עזה? על כך נאמר שאלה שלא לומדים מההיסטוריה נידונו לחיות אותה שוב.
גם ברחבי הגליל זכו כפרים ערביים עוינים, לתגובה הרסנית במלחמת העצמאות. כזה היה הכפר לוביה שבגליל התחתון, דרומית-מזרחית לצומת גולני. תושבי לוביה התנכלו ליהודים עוד בשנותיה הראשונות של המושבה סג'רה. בשנת 1913 נרצח שומר בסג'רה והמשטרה עצרה שני נאשמים ברצח מלוביה. בספטמבר 1936, בתחילת המרד הערבי, עצרו הבריטים 26 מתושבי הכפר כחשודים בסיוע לכנופיות. ב-15 ביוני 1939 הותקפה מכונית ליד הכפר והנוטר בנימין קירשון נהרג. עם פרוץ מלחמת העצמאות תקפו ערביי לוביה מכוניות יהודיות בדרך לטבריה. ב־24 בפברואר 1948 נהרגו שני נוטרים ולאחר מכן נחסם הכביש לתנועה בכלי רכב בלתי ממוגנים, והתנועה היהודית הופנתה לכביש יבנאל – כנרת.
בקרבות עשרת הימים במלחמת העצמאות, לאחר קריסת "צבא ההצלה הערבי" בפיקוד פאוזי אל קאוקג'י, החלה נטישה של משלטים באזור. ערביי לוביה ברחו מהכפר, וב-18 ביולי 1948 כבשו כוחות גדוד "ברק" את הכפר ונפתחה הדרך לטבריה. לאחר המלחמה פוצצו בתי הכפר כחלק מהמדיניות הישראלית להריסת השכונות והכפרים הערביים הנטושים. הקיבוץ הדתי לביא הוקם ב-1949 בסמוך לאדמות הכפר, על חורבותיו נטעה קק"ל ב-1964 את יער לביא, וב-1991 הוקם על שטחיו החקלאיים היישוב גבעת אבני. ראוי לציין גם את הכפר חטין הסמוך ללוביה, שתושביו פרעו ביהודים במאורעות תרפ"ט. במלחמת העצמאות השתתפו צלפי מיליציה מהכפר בהגנה על לוביה ורק ב-16 ביולי 1948, לאחר נפילת נצרת, נמלטו תושבי חיטין מבתיהם. ב-1949 הוקם על אדמות הכפר המושב ארבל, וב-1950 הוקם המושב כפר זיתים.
כזה היה גורלם של כפרים ערביים עוינים נוספים ששלטו על צירים מרכזיים, פגעו בשכניהם היהודים, סייעו לאויב והשליטו טרור בכל רחבי הארץ. במהלך מלחמת העצמאות ברחו תושביהם וכוחות צה"ל החריבו את כפריהם, בין אם בזמן המלחמה או מיד לאחריה.
על כך העיד האלוף יצחק פונדק ז"ל בראיון ל"הארץ" ב-2011: "בחזית הדרום הרסנו כמאתיים כפרים ערביים לאחר שתושביהם נטשו אותם וברחו. אנחנו לא גירשנו ערבים, אבל הרסנו כפרים נטושים. היו כפרים, כמו מסמייה למשל, שקראתי להם לא להילחם בנו ולהישאר במקומם, אבל הם דחו את הצעתי. לו הערבים היו שומעים לדברי ונשארים בכפרים שלהם, מדינת ישראל הייתה נתונה כיום במצב גרוע עם עוד מיליון וחצי ערבים בדרום הארץ. במצב ששרר אז היה הכרח להרוס את הכפרים הנטושים". עוד מספר פונדק על "מבצע חירם" לכיבוש הגליל העליון, שנערך באוקטובר 1948, בו שירת כמח"ט 9: "בתום המבצע התחלתי להרוס את הכפרים הנטושים שתושביהם ברחו ללבנון. הספקתי להרוס שני כפרים ואז משה כרמל, מפקד חזית הצפון, הזעיק אותי למפקדתו בנהריה ואמר לי – אם תהרוס עוד כפר אחד, אתה עף מהצבא". בתשובה לשאלת המראיין: "למה?" ענה: "אינני יודע. היום מספר הערבים בגליל עולה על מספר היהודים. כל היהודים נדחפים לערים הגדולות". בראיון לגל"צ ב-2013 אמר פונדק: "אני רוצה שיזכרו שיש מדינת ישראל וכמו בתש"ח גם היום המדינה עומדת במצב של סכנה" והדגיש כי אם לא יילחמו כמו במלחמת העצמאות מדינת ישראל תהיה בסכנה.
🔴הכפר בלידא בדרום לבנון לפני ואחרי שהחיזבאללה החליט להתעסק עם ישראל🔴
תושבי יפתח מוסרים ד״ש
תגורו באוהלים כל החיים pic.twitter.com/i6jzhFKmQw— אור פיאלקוב (@orfialkov) October 19, 2024
סיכום ולקחים
המדיניות בה נוקט צה"ל כעת בלחימה באויבינו, עם פינוי התושבים מיישוביהם, חיסול המחבלים, הרס תשתיותיהם והחרבת כפריהם – מקורה במלחמת העצמאות.
לא כל הכפרים הערביים שחלשו עד 1948 על צירים מרכזיים ושכנו בסמיכות ליישובים יהודיים, הסתפקו ביחסי שכנות תקינים, כדוגמת הכפר אבו גוש. כפרים ערביים רבים שימשו כבסיסי יציאה לכנופיות הערביות שיצאו לשדוד, לגנוב, לבזוז, לחבל ואף לרצוח יהודים בכוונה תחילה, בין אם היו אלו בדרכים, בבתים, בשדות ובמטעי הישובים השונים. תושבי אותם כפרים ערביים, שמנו מאות עד אלפים בודדים, ידעו, הכירו, סייעו ואף השתתפו לא אחת במעשים שהביאו להרצחם של יהודים, ללא אבחנה ורחמים.
משנקרתה בפני מדינת ישראל הצעירה ההזדמנות, במלחמה מרה שנכפתה עליה עם הקמתה, נכבשו אותם כפרים – "בסיסים" ונפרע החשבון עם אותם כפריים, פורעים ומחבלים. הוסרו הם לצמיתות מעל מפת האיומים העתידיים על היישובים והדרכים המובילות לירושלים וליישובים נוספים בגליל, בשפלה ובנגב.
על חורבותיהם ואדמתם של אותם כפרים ערביים הוקמו ערים ויישובים ישראלים משגשגים. הנוסעים היום בדרך לירושלים, לבית שמש, למודיעין, לטבריה, לקריית גת או לאולפני התקשורת בנווה אילן, חייבים להכיר ולהוקיר את מגש הכסף עליו נמסרו הדרכים (גם אם פקוקות), היישובים ואיכות החיים לה זוכים העוברים ושבים, כמו כל תושבי האזורים הללו.
כאז כך היום – כפרים ערביים ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, בסוריה או בלבנון, המשמשים מחבלים ערבים כבסיסי יציאה לפעילות טרור וחבלה כנגד יהודים ויישובים ישראלים – דינם להיכחד. דין תושביהם הערבים לגלות מבתיהם ודין הכפר כולו לזכות בתואר "חירבה" לפני שמו המקורי, כך שייצרב הדבר במפות, בהיסטוריה ובתודעת המזרח התיכון.
במקומות בהם מתאפשר הדבר, נוכח סמיכות לגבול או ברחבי ארץ ישראל, יש לפעול להקמת יישובים ישראלים חדשים, להרחבת קיימים, לפתח חקלאות, תיירות ואזורי תעשייה חדשים. כך היה נהוג לפני כ-76 שנים וכך יש לפעול עתה, כתגובה ציונית הולמת ומרתיעה.
