חודש אלול מביא בכנפיו בדרך כלל תחושת התחדשות – שנה חדשה; התחלה חדשה, תקווה חדשה – "עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה". השנה, המלחמה וגלי ההדף שלה משרים עלינו תחושת עגמימות ומבוי סתום. קשה לחוש את התקווה הרגילה שאמורה להתלוות לתשובה, לסליחות ולתפילות של חודש אלול – שהשנה סוף סוף תהיה פריצת דרך דרמטית בבעיות שלנו.
חודש אלול תשפ"ד הוא הזדמנות טובה להתחבר למהות האמיתית של חודש אלול – התקדמות ולא פתרון מלא. להתחבר לתנועת הנפש של חודש אלול: לאל"ל בארמית משמעו לחפש; להיות בגל של חיפוש והתקדמות ולאו דווקא בתחושת הגעה.
המצב הלאומי הוא שיקוף של המצב האישי: תרשו לי להתנבא שפריצת דרך לשלום עולמי לא תהיה השנה; גם לא כיבוש מלא של איראן. גם האתגרים האישיים, הזוגיים, המשפחתיים והמקצועיים שלנו לא הולכים להעלם לאחר חודש אלול. אבל מבט מדויק מבחין כיצד מדינת ישראל מצויה כיום במצב יותר מפוכח – וממילא יותר בריא – מן האשליה שהייתה נחלתם של חלקנו בחודש אלול תשפ"ג. המוכנות לקראת שלב עצים יותר של מלחמה ממנה נצא מחוזקים יותר – עלתה שלב. הדמים שנשפכו לא היו לשווא; הדמעות שירדו לא ישובו ריקם.
גם ברמה האישית יכול כל אחד וכל אחת לראות כיצד הוא התקדם בשנה האחרונה; כיצד המלחמה שינתה אותו עוד קצת לטובה. ה-wave הזה הולך להימשך ולהתעצם גם בשנה הקרובה. מי שמבין את זה יחוש גם השנה את גלי ההתחדשות של אלול, אולי יותר מכל שנה אחרת.
עוד תראו כמה (יותר) טוב יהיה בשנה הבאה.
