מה יש באמונה שגרם למי ששרד את התופת לבחור בה מחדש?

מה גורם לאדם לעבור את התופת הנוראה ביותר, ומתוך הקושי והשבר המוחלט – לבחור דווקא באמונה? השאלה הזו לא פעם מדירה שינה מעיניי, במיוחד כשאני שומעת על הסיפורים של שורדי השבי הגיבורים שלנו.

6+

אגם ברגר, למשל, יצאה מהשבי כשהיא אוחזת בדף שעליו כתבה: "בדרך אמונה בחרתי, ובדרך אמונה שבתי". היא סיפרה איך גם בשבי, בתנאים הבלתי אפשריים, השתדלה לשמור על כשרות ועל השבת. גם הסיפור של בר קופרשטיין לא יוצא לי מהראש.

בתוך המנהרה החשוכה בעזה הוא דאג לצום עם חבריו בתשעה באב, אחרי שגילו במקרה את מועד הצום בשידור באל-ג'זירה, ואפילו שימש כחזן. אוהד בן עמי ואלקנה בוחבוט סיפרו על קבלת שבת שקיימו יחד בשבי – קידוש על מים, פיתה במקום חלה וכיפות מאולתרות מבד ומנייר.

6+

ואז יש את רום ברסלבסקי, שניצב מול שוביו כשניסו לאסלם אותו, וסירב לוותר על הזהות שלו: "אני יהודי, אני אחזור כיהודי או אמות כיהודי", הבהיר. ויש עוד כל כך הרבה סיפורים כאלה – אנשים שנלקחו אל המקום הכי חשוך שאפשר לדמיין, ובכל זאת מצאו דווקא שם משהו להיאחז בו.

ואולי בגלל זה, בכל פעם שאני שומעת עוד סיפור כזה, אני חוזרת לאותה שאלה. לא רק מתוך סקרנות, אלא גם מתוך מקום אישי מאוד, כואב ופצוע. באותה שבת גרתי בקיבוץ ניר עוז. הייתי סטודנטית, מדריכה ורכזת הנוער בקיבוץ – מקום שהפך בתוך שעות לפצע פתוח שיישאר איתי לעד. יום קודם לכן עוד הייתי אצל אמי, ותכננתי לחזור לקיבוץ לשבת.

6+

מי שמכיר אותי יודע שאני בדרך כלל עושה רק מה שאני רוצה, ולא קל להזיז אותי. אבל רק אלוהים יודע מה גרם לי באותו היום להקשיב. שמרתי שבת מאז ומעולם, והשעה כבר הייתה גבולית מאוד לנסיעה של כשעה אל הקיבוץ. אמי התחננה בפניי: "אל תסעי, את תחללי שבת".

בהתחלה לא רציתי להקשיב. החברים שלי חיכו לי, והייתי נעולה על כך שאני חוזרת אליהם. אבל משהו בטון של אמא שלי נגע בי. החלטתי להקשיב לה, לוותר על הנסיעה ולהישאר. מה שקרה באותה שבת בניר עוז אפשר לתאר רק במילה אחת: טבח.

6+

הדירה שלי בקיבוץ, שעלתה כולה בלהבות, הייתה בין התיעודים הראשונים שהופצו ברשתות. רק אלוהים יודע מה היה קורה איתי אילו הייתי בוחרת לחזור באותו היום.
ארבעה מהחניכים שלי – מיקה אנגל, יגל ואור יעקב וסהר קלדרון – נחטפו. את משפחת ביבס הכרתי מחיי היומיום בקיבוץ, ואנשים טובים שפגשתי בדרך למכולת הפכו בן לילה לשמות בפוסטים של "יזכור".

6+

לקח לי זמן לעכל ממה ניצלתי. אבל הדבר הראשון שלקחתי על עצמי, כשגודל הנס חלחל בי, היה צניעות – רצון עמוק להודות על החסד שעשה איתי הקב"ה. המשפט "מי ששומר את השבת, השבת שומרת עליו" לא הפסיק להדהד לי בראש, וידעתי שאני חייבת לספר על הנס הפרטי שלי.

אבל ככל שהזמן עובר, אני מבינה שהסיפור הזה גדול בהרבה ממני. כשאני מסתכלת על אגם, על בר, על רום ועל כל שאר השורדים שחזרו מהתופת עם אמונה חזקה פי כמה, אני מבינה שיש דברים שהשכל האנושי פשוט לא יכול להכיל.

6+

אי אפשר להסביר איך מוצאים כוח להתפלל או לשמור מצוות בתוך מנהרה חשוכה. אולי דווקא כשהכול מסביב קורס ומתפרק, האמונה היא המפלט היחיד שנשאר. וכשהכול חשוך מסביב, היא הופכת לאור הגדול ביותר. שלוש שנים אחרי השבת ההיא, זו השאלה שאני חוזרת אליה שוב ושוב: מה יש באמונה הזו, שגורם למי שעבר את התופת לא רק לשרוד אותה, אלא לבחור בה מחדש? אבל אולי זו גם התשובה. יש משפט יפה שאומר: "איפה שנגמר השכל, מתחילה האמונה".