פוסט שעלה היום (שני) ברשת X מציג משתמש שמספר על היכרות חדשה שהסתיימה לאחר שגילה כי האישה שפגש מצביעה לליכוד. הפוסט מעלה שאלה רחבה יותר על הקיטוב בחברה הישראלית: למה אנחנו מתקשים להפריד בין דעותיו של אדם לבין מי שהוא, ומה גורם לנו להרגיש שאנחנו צודקים גם כשאנחנו פוסלים אחרים על הסף?
אתמול חתכתי היכרות חדשה כשגיליתי שמדובר במצביעת ליכוד.
היא מאוד הופתעה שאני ״לא מקבל דעה של אחר״ וציינה ש-״זו דמוקרטיה״.
ובכן, דמוקרטיה משמעה, בין השאר, שמותר לך להפליץ כמה שאת רוצה, אבל אני אישית לא חייב להיכנס למעלית שאת מפליצה בה ברגע זה.
אני מקבל את האחר, ושיהיה במקום אחר. https://t.co/Sq6yj1e21Q— Tal Rosenberg (@Terefkal) October 19, 2026
"אתמול חתכתי היכרות חדשה כשגיליתי שמדובר במצביעת ליכוד", כתב והסביר כי אותה אישה הופתעה מכך שאינו מוכן לקבל את דעתה, והשיב לה באמצעות השוואה בין דעות פוליטיות להפלצה במעלית. "אני מקבל את האחר, ושיהיה במקום אחר", סיכם.
הפוסט מציג עמדה שקשה להתעלם ממנה: הכותב לא רק מודה שהוא פוסל אדם בגלל הצבעתו, אלא גם מציג את ההחלטה כהוכחה לעקרונותיו. אלא שכאן עולה שאלה מעניינת: איך הגענו למצב שבו אנחנו כל כך בטוחים בצדקתנו, עד שאנחנו מרגישים בנוח להכריז שאנשים שחושבים אחרת אינם ראויים אפילו להיכרות?
אנחנו לא מתווכחים רק על דעות, אלא גם על הזהות שלנו
הפוליטיקה מזמן הפסיקה להיות רק עניין של מדיניות, ביטחון או כלכלה. עבור רבים מאיתנו, היא הפכה לחלק מהזהות האישית. הדעות שלנו משקפות את הערכים, את תחושת השייכות ואת האופן שבו אנחנו מבינים את המציאות. לכן, כשמישהו מערער עליהן, אנחנו עלולים להרגיש שהוא מערער גם עלינו.
במצב כזה, קל להפסיק להקשיב – ולהתחיל לשפוט. במקום להכיר אדם דרך ההתנהגות שלו, היחס שלו לאחרים והבחירות שהוא עושה בחייו, אנחנו מצמצמים אותו לתווית פוליטית. ברגע שהצבענו על ההשתייכות שלו, נדמה לנו שכבר הבנו מי עומד מולנו. בפועל, אנחנו עלולים להחמיץ אדם שלם בגלל עמדה אחת שלו.
למה אנחנו כל כך אוהבים להרגיש שאנחנו צודקים?
כאן נכנסת לתמונה תופעה פסיכולוגית מוכרת: הטיית האישוש. אנחנו נוטים לחפש מידע שמחזק את מה שאנחנו כבר מאמינים בו, ולתת פחות משקל למידע שסותר את עמדתנו. בנוסף, אנחנו עשויים לפרש את מי שחושב כמונו כחכם, מוסרי או הגיוני יותר, בעוד שאת הצד השני אנחנו שופטים בחומרה.
הרשתות החברתיות מחזקות את הנטייה הזאת. פוסט חריף יכול לצבור תגובות, שיתופים ואהדה דווקא משום שהוא מציג את העולם בצורה פשוטה: אנחנו הטובים, והם הבעיה. כך, במקום לנהל שיחה מורכבת, אנחנו מקבלים במה להציג את העליונות המוסרית שלנו. ככל שהסביבה מוחאת לנו כפיים, כך קל יותר להתעלם מהמחיר של ההתנהגות שלנו.
אפשר לא להסכים, בלי למחוק את האדם שמולנו
חשוב להבחין בין קבלת אדם לבין הסכמה עם דעותיו. אנחנו לא חייבים להסכים עם כל עמדה, וגם לא חייבים לשמור על קשר עם כל אדם. יש מצבים שבהם ערכים, התנהגות או אמירות מסוימות מצדיקים התרחקות. אבל כשאנחנו פוסלים מישהו מראש רק בגלל ההצבעה שלו, אנחנו מוותרים על האפשרות להבין מי הוא באמת.
האירוניה בפוסט היא שהכותב משתמש בשפה של קבלה, אבל מסיים בהכרזה על הפרדה. הוא רשאי לבחור עם מי להיות בקשר, כמובן. אלא שהבחירה הזאת לא הופכת אוטומטית לסובלנות, והצגתה בגאווה לא הופכת אותה לעמדה מוסרית יותר.
בסופו של דבר, קל לקבל את מי שכבר מסכים איתנו. המבחן האמיתי מתחיל כשאנחנו פוגשים אדם שמחזיק בעמדה שמקוממת אותנו, ובכל זאת מצליחים לראות בו יותר מהדעה שלו. כי אם כל מי שחושב אחרת צריך להישאר מחוץ למעלית שלנו, אולי הבעיה אינה רק בצפיפות, אלא גם במי שאנחנו מוכנים להכניס לחיינו.
