ראוי לעיין בדקדקנות בדברי ראש הממשלה נתניהו, שביקר בצפון ביום רביעי בתאריך ה-5 ביוני ולהבין מהם לאן פניה של ישראל מועדות בזירה זו: "בתחילת המלחמה אמרנו שאנחנו נחזיר את הביטחון הן לדרום והן לצפון – וכך נעשה. היום אני בגבול בצפון עם הלוחמים והמפקדים הגיבורים שלנו, ואני גם נמצא כאן עם לוחמי האש. אתמול האדמה בערה פה ואני שמח שכיביתם אותה, אבל האדמה בערה גם בלבנון. מי שחושב שהוא יפגע בנו ואנחנו נשב בחיבוק ידיים טועה טעות גדולה. אנחנו ערוכים לפעולה מאוד עצימה בצפון. בדרך זו או בדרך אחרת אנחנו נחזיר את הביטחון לצפון", אמר נתניהו.
למה מתכוון ראש הממשלה? ראשית הוא מציין, כי "האדמה בערה גם בלבנון". אותנו הישראלים פחות מעניין מה קורה בלבנון, אולם אין בכלל ספק שצה"ל פגוע קשות בתשתיות הטרור של חיזבאללה בדרום לבנון ואף בעומקה, ובנוסף מאות אלפים מתושבי דרום לבנון, שהם – השיעים המתואלים – התשתית האנושית של חיזבאללה, נעקרו מבתיהם צפונה לעומק הלבנון.

שנית, הוא מציין כי אנו ערוכים לפעולה עצימה מאוד בצפון. שימת הלב כי אינו מדבר על מלחמה בוודאי שלא כוללת או רב זירתית, אלא בפעולה בצפון. המדובר כנראה בפעולה נקודתית או ב"מבצע מוגבל". נתון שאף מקבל אישוש מפרסום של ברק רביד באתר "וואלה" (6/6/24), שארה"ב הזהירה את ישראל כי מבצע מוגבל בצפון, עלול לדחוף את איראן להתערב.
שלישית, דרך הפתרון להשבת הביטחון לצפון, היא כדברי ראש הממשלה, "בדרך זו או בדרך אחרת", כלומר, לא רק שאינו שולל את מאמצי התיווך של הממשל האמריקאי ע"י עמוס הוכשטיין ואחרים, אלא מעוניין למצות אותם.

בשבועות האחרונים חלה החרפה משמעותית באירועים בצפון; טווחי הפגיעה של חיזבאללה הפכו גדולים יותר וכתוצאה מכך צה"ל העמיק את טווחי הפגיעה שלו בעומק הלבנון והבקאע הלבנונית. הנזקים כתוצאה משימוש בחימוש מדויק ועצמתי מצד חיזבאללה, נעשו קטלניים ומשמעותיים יותר. השריפה הגדולה שפגעה
במרחבים גדולים בגבול הצפון וקרבתה לאיזורים מיושבים, בתוספת הוויראליות של אש מתפשטת וההצטלמות "הטובה" של שריפות ענק, הוסיפו למימד הגברת תחושת הסכנה והמיידיות.

מערכת הבטחון, לפי דובריה, ערוכה היטב בחזית זו ואין מצדה מניעה ל"מבצע מוגבל", או אף מעבר לכך בטווח המיידי. מהי אפוא ההתלבטות הנוכחית במערכת המדינית?
נדמה כי אף אחד מן הצדדים לא מעוניין באמת במלחמה. לחיזבאללה, כאחת מזרועות הביצוע של האיראנים, נוח להסתפק ולהטריד את ישראל במלחמת התשה יומית תגובתית בעיקרה ולגרום לה לרתק כוחות בצפון, על מנת לעכב ולשבש את המערכה של צה"ל בדרום ובכך לגלות סולידריות אקטיבית עם "אחיהם" בחמאס.
גם לבעלת הבית האמיתית בלבנון, איראן, אין באמת רצון במלחמה עמוקה כעת, שתסיט את תשומת הלב מזירת ההתרחשות בעזה, אל עבר תכנית הגרעין המאוד מתקדמת שלה ועלולה לסכן אותה באופן ממשי.

די היה לאיראנים בחיסול צמרת הפיקוד שלהם בסוריה ב- 1/4/24, ובעובדה שהתקפת הכטב"מים שלהם על ישראל בלילה שבין ה-13/4 ל 14/14 נחלה כישלון חרוץ, כדי להובילם למסקנה, שעדיף להם להסתפק ב"מלחמת התשה" בזירה הלבנונית ולא להרחיבה למימדים גדולים ומסוכנים יותר עבורם.
הממשל האמריקאי, באופן מסורתי מעוניין בפתרון דיפלומטי של סכסוכים אזוריים ומשקיע בכך מאמצים מרובים. על אחת כמה וכמה שאין להם שום עניין, במלחמה איזורית במזרח התיכון, העלולה להתפתח במהירות לסכסוך עולמי מסוכן, ערב בחירות מכריעות בארה"ב.

מדינת ישראל, שטרם סיימה את המלאכה החיונית ברצועת עזה להבסת החמאס ולהשבת החטופים, לא זקוקה אף היא לחזית נוספת ובפרט שזו עלולה במהירות להתפתח למערכה רב זירתית והגיבוי האמריקאי, הן בחימושים או בהשתתפות פעילה (דבר הנדמה להיות חסר סיכוי בשלב זה) והן בגב דיפלומטי, ממש לא מובטח לנו בשיק פתוח.
נראה אפוא, כי בשלב זה אין באמת התלבטות, בדבר ניהול המערכה בצפון. כל עוד האמריקאים עסוקים בניהול מערכת הבחירות שלהם ולמעשה לא לפני נובמבר 2024, ישראל תאלץ להתמודד עם האיום בצפון, פחות או יותר באותו האופן שהדברים נעשו עד היום.

להתכונן באופן מעשי ומיידי לכל החרפה באירועים, שעלולים לצאת משליטה ברגע ולהיות נכונים לפעולה נקודתית או רחבה, אולם בד בבד "בדרך זו או בדרך אחרת", כדברי ראש הממשלה לפעול להשבת הבטחון לצפון. בינתיים "הדרך האחרת", קרי: הדיפלומטית והלחץ הבינלאומי מושלת בכיפה, בהיותה מצרף האינטרסים של כלל הצדדים כרגע, על פני "הדרך הזו", דרך העימות הישיר, המלחמה הטוטאלית והבלתי נמנעת, הנתפסת כפחות רצויה וטובה לכולם.
