יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתח כמדי שנה בעצרת הממלכתית המרכזית במוזיאון יד ושם במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה והרבנים הראשיים, במהלכה מדליקים ניצולי השואה ובני משפחותיהם שש משואות המייצגות את ששת המיליונים שנספו בשואה. השנה ילדיקו את המשואות פנינה חפר, אלגרה גוטה, אריה איתני, ראיסה ברודסקי, מיכאל בר און ואיזי קביליו. את סיפורם אנו מבקשים להביא כאן היום.
אלגרה גוטה נולדה בשם אלגרה נעים, למשפחה בת אחד עשר נפשות בשנת 1928 בבנגאזי שבלוב. אב המשפחה, ויקטור היה סוחר בשוק המקומי. עם הגעת הצבא האיטלקי לעיר גירשו האיטלקים את רוב יהודי בנגאזי, כ-3,000 בני אדם, למחנה הריכוז ג'אדו, שנמצא יותר מאלף קילומטרים ממערב לבנגאזי, בלב מדבר לוב. גם משפחתה של אלגרה גורשה לאותו מחנה מלבד שני אחיה הגדולים יוסף וראובן שברחו והתגייסו לצבא הבריטי.
"חיינו במחנה ג'אדו במשך שנה וחודשיים. הצפיפות הייתה איומה והרעב היה קשה. רבים סבלו ממחלות שפרצו בגלל הזוהמה, בין היתר מחלת הטיפוס שהפיצו הכינים. טיפלתי בחולים בכל יום, ובהם גם אבי, שחלה בטיפוס", מספרת אלגרה, שעשתה יחד עם משפחתה את הדרך למחנה הריכוז ג'אדו בחום כבד, ללא אוכל ושתייה במשאיות במשך מספר ימים. בין מאות הנפטרים מטיפוס במחנה היו אביה ושתיים מאחיותיה אחותה הצעירה פורטונה ואחותה הגדולה ג'מילה.
סיפורה של אלגרה.
בשנת 1943 שחררו הבריטים את המחנה. אלגרה ובני משפחתה שנותרו בחיים שבו לבנגאזי, אחיה הגדולים שוחררו במקביל משירותם בצבא הבריטי, חזרו לבנגאזי ושיפצו את הריסות בית המשפחה, שחזרה להתגורר בביתה. בספטמבר 1948 ברחה המשפחה באישון לילה לטריפולי ובעזרת אנשי הסוכנות היהודית הועברה לנאפולי שבאיטליה. משם נסעו בני המשפחה ברכבת למילאנו ובנובמבר 1948 הפליגו לישראל באונייה "טטי".
"בתור ניצולת שואה אני משתדלת לחיות את חיי בצורה פעילה ומלאה. אני בקשר יום יומי עם חברים רבים, אני חברה בקבוצות של דוברי ערבית־לובית ואיטלקית, ואני מתאמנת במכון כושר, משחקת ברידג' ונהנית מחברתם של בני משפחתי. זה הניצחון שלי על הנאצים", מספרת אלגרה על החיים שאחרי השואה במחנות.
