יום הזיכרון לשואה ולגבורה נפתח כמדי שנה בעצרת הממלכתית המרכזית במוזיאון יד ושם במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה והרבנים הראשיים, במהלכה מדליקים ניצולי השואה ובני משפחותיהם שש משואות המייצגות את ששת המיליונים שנספו בשואה. השנה ילדיקו את המשואות פנינה חפר, אלגרה גוט, אריה איתני, ראיסה ברודסקי, מיכאל בר און ואיזי קביליו. את סיפורם אנו מבקשים להביא כאן היום.
מיכאל בר־און נולד בשנת 1932 בקרקוב שבפולין בשם מיכאל בראונפלד למשפחה חסידית בת עשרה נפשות. עם כיבוש העיר בידי הגרמנים בספטמבר 1939 תלשו הנאצים את זקנו ופאותיו של אביו, חיים, שהיה סוחר ובעל תפילה בחצרו של האדמו"ר מצאנז.
בשנת 1941 גורשה המשפחה לגטו קראקוב ומשם הועברה לעיר מיינדזיז'ץ פודלסקי, שם שהתה באורווה. זמן קצר לאחר מכן התפרצה במקום מגפת טיפוס בה נדבקו כל בני המשפחה שהובילה בסופו של דבר למותם של שני הוריו של מיכאל. על מותה של האם, שהועברה עם היוודע דבר מחלתה לטיפול בבית הכנסת הקרוב שם ריכזו את כלל החולים, שמע מיכאל לגמרי במקרה במהלך שיחה אקראית ששמע ברחוב.
סיפורו של מיכאל.
בשלב הזה, לאחר מותם של ההורים, הגיעה בת דודתו של מיכאל, ברונקה, למקום המסתור כשהיא מוסווית כנוצרייה והבריחה את מיכאל ואת אחיו לעיירה בריגל. כשנפוצה שמועה שהגרמנים עומדים לחסל את היהודים באזור, נמלט מיכאל לגטו בוכניה, וכשפשטה שמועה על אקציה קרבה ברח מיכאל לקראקוב, אך משלא הצליח מיכאל להסתנן לגטו בעיר שב לבוכניה.
מהגטו בבוכניה ברח יחד עם אחיו אלימלך ואחותו עליזה דרומה, לעיירה פיבניצ'נה, ומשם, בהליכה מפרכת של כמעט 200 קילומטר, הגיעו השלושה להונגריה. לאחר מספר חודשים הגיעו השלושה לבודפשט, שם התחזה מיכאל בפני הקונסוליה הפולנית לילד נוצרי לצורך קבלת תעודה שהקנתה לו חופש תנועה בתור אזרח המדינה.
באפריל 1944 ברחו מיכאל, אלימלך ועליזה מבודפשט לנווגורד, שם נתפסו והוכנסו לגטו המקומי. כמו בשאר המקומות הצליחו השלושה לחמוק מן הגטו והגיעו אל דודתם שהתגוררה בעיר, משם ברחו לרומניה שם נתפסו פעם נוספת ונכלאו בבית הסוהר, ממנו יצאו רק בסיוע של יהודי אלמוני ששיחד את המפקדים במטרה לשחרר אותם.
אך הנדודים לא הסתיימו כאן. לאחר שחרורם מהכלא הגיעו לבוקרשט, שם התגנבו לאוניה שעגנה בנמל קונסטנצה והפליגה לאיסטנבול. מטורקיה הגיעו השלושה ביולי 1944 לארץ ישראל דרך סוריה ולבנון, אך שם נעצרו על ידי הבריטים ונכלאו במחנה עתלית. עם השחרור נקלט מיכאל בביתה של משפחת פלטין כשמפחה מאמצת שקיבלה אותו בחום ואהבה.
את תקופת ההתאקלמות בארץ העביר מיכאל במוסד חינוכי של אגודת ישראל במגדיאל, שם שימש כמדריך לנערים ניצולי שואה ולאחר מכן התגייס לצה"ל, שם שירת בין היתר בכפקד וכראש ענף אישות וקבורה במלחמת יום הכיפורים. הוא השתחרר בדרגת סגן־אלוף לאחר 25 שנות שירות. לאחר שחרורו כיהן כסמנכ"ל מנהל וכוח אדם באוניברסיטת בר־אילן. למיכאל ולחיה שלושה ילדים, ונכדים ונינים רבים.
