האם אנחנו מוכנים להתקפה הבאה על הישובים ביהודה ושומרון, בקו התפר, בצפון או בנגב? האם צה"ל יצליח הפעם לתת מענה מהיר ונחוש?
מי שחושב שהגרוע מכל כבר מאחורינו ולעולם לא נופתע ככה שוב, מוזמן לדפדף הלאה. מי שמניח שאנו עלולים להגיע שוב לסיטואציות דומות ואף קשות יותר, בוודאי שואל את עצמו מדי פעם האם יש מה לעשות.
נכון, בכל ישוב יש כוח הגמ"ר שמאבטח את הישוב. יש גם גדוד גזרתי, חטיבה מרחבית, ולצה"ל הגדול יש יחידות התערבות וחיל אויר. הכל נכון, אבל האם זה יספיק? האם הגדוד הגזרתי יוכל להגן על הישובים או שהוא עצמו יהיה מותקף או בעומס? האם החטיבה המרחבית תיתן מענה מיטבי במצב בו הכל מסביב בוער? האם חיל האוויר יוכל לתת סיוע או שהוא יהיה עסוק בגזרות דחופות יותר? וחיילי הגמ"ר היקרים והמסורים, האם הם מענה מספק מול המוני מחבלים שיינסו לחדור לישוב? מבחינה מספרית, מבחינת החימוש שברשותם?
2+ההוראות של הקב"טים לאזרחים במקרי קיצון כאלה הם "מי שאינו חייל או איש כיתת הכוננות – יש להסתגר בממ"ד מאחורי דלת נעולה". האומנם זה הפתרון הסביר במקרה של התקפה רחבה על הישובים? האם זה עבד בעוטף? האם זה יעבוד בעתיד? (בדגש על ישובים גדולים אשר קו ההגנה שלהם גדול מאוד)
להפוך את הציבור מ"נטל ביטחוני" ל"נכס ביטחוני"
במציאות הרגילה, יש הגיון בהפרדה בין לוחם שעבר הכשרה ארוכה לבין אזרח מן השורה. יש חשש אמיתי מאירועי דו"צ וירי לא מבוקר בתוך ישובים. לכן באירוע נקודתי של חדירת מחבל, הרבש"צ וכיתת הכוננות הישובית אמורים לתת את המענה המיטבי ולא אזרחים חמושים שיתרוצצו ויירו לכל עבר.
אבל האם הרבש"צים וחיילי הגמ"ר בנויים להתמודדות עם התקפות נרחבות ומשולבות על ישובים? האם יש להם בכלל את הכלים לבצע משימה כזאת? משיחותיי עם רבש"צים התשובה היא: "לא, אבל זה מה יש". להגיד לאזרחים בתרחישי קצה כאלה "תיכנסו לממ"ד ותתפללו חזק" זו לא תוכנית עבודה ריאלית.
אפשר גם אחרת.
אפשר להפוך את התושבים, את חלקם לפחות, מנטל ביטחוני – בעיה שצריך להשקיע משאבים כדי להגן עליה, לנכס ביטחוני – ליתרון, לעתודה, לכוח לוחם שיסייע לחיילי הגמ"ר בהגנת הישוב.
2+איפה אתם בוחרים להיות בזמן אמת?
זה מצריך כמובן הכשרה, זה מצריך הצטיידות בנשק, זה מצריך ארגון, פיקוד ומשמעת צבאית, וזה מצריך תיאום מלא עם כוח ההגמ"ר הישובי לייעול הפעילות ולמניעת תקלות ודו"צים.
אבל זה אפשרי. לגמרי.
הכשרה בסיסית של לחימה ברמת רובאי 03 (או ריענון לבוגרי צבא) עם התאמה למציאות העכשווית לא מצריכה יותר מכמה אימונים בסיסיים. רכישת נשק לזכאים היא עול כלכלי מסויים אבל אפשרי בהחלט (ולמעשה די נדרש במצב הקיים בכל מקרה). ארגון ופיקוד הם דברים שניתן לבנות, בכל ישוב ישנם אנשים שעשו כמה דברים בצבא ואינם מגוייסים כעת מסיבות שונות.
זה מעשי וזמין. זה בידיים שלנו, האזרחים, לגמרי. וההתארגנות הזאת צריכה לקרות היום אם לא אתמול, ולא כשהכל יבער ולא תהיה פניות לכך.
2+אגב, ניתן כיום להפוך כמעט כל אקדח למעין רובה לטווח בינוני באמצעות רכישת אמצעי הסבה כאלה ואחרים, באופן חוקי לגמרי. כך ניתן במאמץ לא גדול לקבל בכל ישוב כוח אזרחי לוחם, מאורגן ומשמעותי עם עשרות רבות של רובים לטווח בינוני (וזה עוד לפני חלוקת נשק ארוך ע"י הצבא, מה שכמובן מומלץ מאוד).
אם בכל יישוב בקו התפר, ביו"ש, בנגב או בצפון יהיו מחלקות או פלוגות של לוחמים כאלה, אזרחים שהתארגנו מראש בתיאום ובשיתוף פעולה מלא עם צה"ל, ברמת מוכנות להיות כוח מסייע בזמן אמת, היכולת של כוח ההגמ"ר הישובי תוכפל בכמה רמות. למפקד הישוב יהיו הרבה יותר כלים לבצע את משימת ההגנה על הישוב.
אז איפה אתם בוחרים להיות בזמן אמת? מאחורי דלת הממ"ד הנעולה או חלק מכוח ההגנה של הישוב שלכם?
