"זה היה מאתגר ומטורף", היה הדבר הראשון שאמרה לי דינה סמטה, סולנית להקת 'שלווה', כששאלתי אותה איך היה ללהקה בסיבוב ההופעות בארה"ב. מיד לאחר מכן ענהאל כליפה, הסולנית הנוספת של הלהקה, סיפרה לי על חוויה "מעצימה בטירוף" לדבריה, שנגמרה בשירת התקווה מול הבית הלבן. מז'נבה ועד קליבלנד שבאוהיו, מה שבטוח זה שלרגע לא היה להם משעמם: "תמיד יש לנו על מה לצחוק".
9+את להקת שלווה שהוקמה בשנת 2006 אתם ודאי מכירים. שמונת חברי הלהקה בעלי מוגבלויות שונות, כאשר הסולנית כליפה מתמודדת עם עיוורון מלידה וסמטה התעוורה בגיל צעיר. עם השנים, הלהקה הפכה לסיפור הצלחה של ממש, והופעה בחצי הגמר השני של האירוויזיון בשנת 2019 הייתה רק ההתחלה. מיד לאחריה הגיעה אחת נוספת בטקס הדלקת המשואות, והשיא – הופעה מול נשיא ארה"ב לשעבר, דונאלד טראמפ.
9+
9+אחרי סיבוב ההופעות הבינלאומי, סולניות 'שלווה' מתפנות לריאיון מיוחד איתי, שבו הן פותחות הכל. כשאני שואלת אותן איך היה בסיבוב ההופעות, ענהאל לא מצליחה לאמוד את גודל התחושה: "אין מילים. זה היה מטורף. באמת אין מילים". סמטה הרחיבה וסיפרה: "זה היה מאתגר ומטורף. התחלנו בז'נבה על בימת האו"ם, לרגל חגיגות 75 שנים למדינת ישראל. זה היה המקום לייצג את מדינת ישראל בדרך שלנו".
"משם המשכנו את המסע שלנו לקליבלנד (אוהיו), שם פגשנו אנשים מקומיים ואת הקהילה היהודית. בחלק מהזמן, ביקרנו גם בעמותות לאנשים בעלי צרכים מיוחדים וסיפרנו את סיפור החיים של כל אחד מאיתנו. אפילו נתנו למישהו שיודע לנגן ולשיר להצטרף אלינו לשיר אחד במהלך ההופעה", שיתפה דינה על חוויות הלהקה.
שתפו אותי ברגע אחד שזכור לכן דווקא מההווי של הלהקה, ולא מההופעות
סמטה: "כל מה שמתרחש מאחורי הקלעים בכל טיסה, לא משנה איזו. אנחנו אנשים מאוד מצחיקים ויש לנו חוש הומור מטורף בכל הנוגע למגבלות הפיזיות של הלהקה. תמיד יש לנו על מה לצחוק – בכל מקום. אם מדברים על חוויה אחת ספציפית, אז בקנדה התארחנו אצל משפחה שנתנה לנו לנהוג על סירה, זה פשוט היה מטורף".
9+כליפה: "אמנם לא מדובר ברגע מצחיק, אבל זכורה לי חוויה מעצימה בטירוף. הסתובבנו ברחוב בקרבת הבית הלבן, וראינו מישהו ששר ושם מוזיקה דרך הבוקסה. המשכנו להתקדם לכיוונו, ושמעתי שהוא שם את ההמנון של אמריקה. אז דפקתי ספרינט של החיים וביקשנו ממנו לשים את 'התקווה'. ואז שרתי את התקווה מול הבית הלבן. זו הייתה חוויה מרגשת שאמרתי 'ואו', מה נסגר? התקווה מול הבית הלבן. לאן הגענו?".
במה שונה הקהל הישראלי מהקהל בחו"ל?
ענהאל: "זה תלוי בקהל עצמו. היו גם יעדים שהופענו בהם והקהל היה דובר עברית, אז זה מאוד עזר לנו כי הם צעקו והרקידו את כולם. אני רוצה לתת קרדיט ליאיר, שהוא בעל תסמונת דאון והוא רוקד על הבמה בכל השירים הקצביים. אני לא יודעת מה בדיוק הוא עושה כי אני לא רואה, אבל כל הקהל קם בשבילו".
דינה: "להופיע בארץ זה המגרש הביתי, מרגיש לי מאוד בבית. תמיד שאנחנו מגיעים לאירופה או לארה"ב אנחנו חוששים איך הקהל יגיב, ואם נצליח להרקיד אותם. ברגע שאנחנו עולים לבמה, עם כל מה שיש לנו, אנחנו מצליחים להעמיד את כולם על הרגליים, גם פה בארץ וגם בחו"ל".
9+אפשר להגיד שהקריירה שלכם היא יותר בינלאומית מאשר כאן בארץ?
ענהאל: "הבמה היא הבית שלנו. המיקרופונים הם בני הזוג שלי ושל דינה. המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. זה באמת לא משנה אם זו קריירה בינלאומית או ארצית. ?Without a song or a dance, what are we" (מצטטת שיר של אבבא). דינה מוסיפה: "גם וגם. זה עניין של עבודה יומיומית. זה לא שאנחנו זמרות וזה נגמר כאן. כל יום צריך לחדש את עצמנו ולהתאים את עצמנו לקהל".
9+היעד הבא של הלהקה הוא מופע שכולו להיטי שנות ה-80 בגריי ביהוד, ב-5.7. כשאני שואלת למה דווקא שנות ה-80 ולא קונספט אחר למופע, דינה משיבה: "מדובר בשירים מוכרים מאוד. דרך הקול שלנו, אנחנו יכולים להשמיע לקהל המבוגר והצעיר את המוזיקה הטובה של פעם. שיר לא מתכלה לעולם".
ענהאל מוסיפה: "קודם כל מוזיקה, לא משנה מה היא ולא משנה באיזה שיר מדובר, זה תמיד טוב. דבר שני, אני ודינה הרי לא יכולות לראות תמונות אז כל שיר מזכיר לנו רגע אחר. אני חושבת שהאנשים שיבואו להופעה בטח ישמעו את השירים ויגידו: 'ואו, איך אני זוכרת שבשיר הזה קרה ככה…'. אני אוהבת להביא את האנשים למקומות הנוסטלגיים שלהם. שנות ה-80 זה שנות ה-80, זה משהו שאף אחד לא שוכח. זה משהו שהרבה אנשים רוצים לחזור אליו".
9+בהמשך, דינה חושפת כי השיר שהיא הכי מחכה לבצע על בימת הגריי הוא 'מעלה מעלה' של צביקה פיק ז"ל, וגם מחרוזת אבבא. ענהאל קצת פחות חד משמעית: "אני מחכה לבצע את כל השירים. יש שירים מתוך מחרוזות שאני מחכה להם, כמו 'דונט סטופ מי נאו' כי אני עושה שם קטע מצחיק. אני נורא לחוצה מההופעה הזו, אני מפחדת מבלק אאוטים. אני אהיה יותר לחוצה מהיום חתונה שלי". דינה לא מפספסת את ההזדמנות להתבדח: "הלו, זה כמו היום חתונה שלך, אולי תמצאי שם חתן?" (צוחקות).
9+ודווקא ברגעי השיא, דינה רואה בריאיון הזדמנות להיזכר גם בתחילת הדרך – שלא הייתה כל כך קלה: "בתחילת הקריירה, בשנים הראשונות, כל פעם ששי בן שושן (מייסד הלהקה) העלה אותנו לבמה, היה קהל של 100 אנשים ונשארו 20 גג. יאיר היה נפגע מזה מאוד ולפעמים הוא אפילו בכה ותהה: 'למה אנשים קמים, בגלל המוגבלות?'".
"באחד מהימים, שי כינס אותנו ואמר לנו: "אני יודע שקשה לנו, אבל זה לא באמת משנה. אתם טובים, ואנחנו צריכים לדבוק במטרה שלנו. אתם מטפסים על ההר, ואתם תראו שנגיע הכי רחוק שאפשר. אנחנו ברות מזל. נפלנו על אנשים מדהימים. התהליך היה מאוד ארוך".
עדיין יש רגעים של נפילות?
ענהאל: "כן, לפעמים. למשל, כשאנחנו לא תמיד מצליחות לתקשר עם הקהל. לפעמים מדברים כשאנחנו שרים. לפעמים הולכים שאנחנו מופיעים. זה לא בגללנו – לפעמים אנחנו מופיעים יותר מדי מאוחר ואז אנשים הולכים כי הם עייפים. ואז יוצא שההופעה לא ואו, כי אתה מרגיש שאין הרבה קהל, וגם הקהל בעצמו מרגיש שיש מעט אנשים. יש נפילות".
מה המטרה הגדולה הבאה של הלהקה?
דינה: "פשוט לייצר מוזיקה, להגיע כמה שיותר רחוק וללכת עם החלומות שלנו. וכמובן להעביר את המסר, אנחנו אמנים לכל דבר. יש את המקום של לתת תקווה להמון אנשים וגם לחלום בגדול, להעז".
ענהאל: "דבר ראשון, המטרה היא ליהנות. להמשיך ליצור, לשיר. אין לנו יעד מסוים, היעד זה להגיע כמה שיותר רחוק. אנחנו לא יודעים עד כמה, רק אלוהים יודע. הבמה היא החיים שלנו. לשיר, ליהנות, לנגן, זה החיים. פשוט לחיות".
9+באירוויזיון, ככל הנראה, כבר לא נפגוש את הלהקה. דינה מספרת שהחלום לייצג את ישראל בתחרות איננו. כשאני מחזירה אותן אחורה, לרגע ההחלטה של הלהקה לוותר על ההשתתפות באירוויזיון בשל החזרות שמתקיימות בימי שבת, נראה כי אין שבב של חרטה: "אנחנו עשינו את מה שאנחנו מאמינים בו. יש לנו את הערכים שאנחנו מאמינים בהם שזה האמונה והשבת. אנחנו שלמים בבחירה המשותפת שלנו".
