"כל הקייס שלנו בעולם זה שאנחנו שנואים. סיפור הרדיפה היהודי הוא סיפור שמספרים לנו כל הזמן כבר אלפיים שנה. הייתה שואה, אבל היא הייתה לפני שמונים שנה, אפשר להתקדם לסיפור חדש. זה נורא משעמם, זה מיצה את עצמו בעיניי. אולי ליהודים יש עוד סיפורים לספר לעולם?"
את הדברים הללו אמר דורון מדלי, אחד מיוצרי השיר 'יוניקורן', שייצג את ישראל באירוויזיון. בעקבות הדברים התעוררה סערה קטנה, אך היא הספיקה לשכוך בעקבות הדיונים על הפסקת האש במבצע מגן וחץ. ואולם אילו היה מדלי מתנסח בדרך פרובוקטיבית קצת פחות, בלי ניחוח של זילות השואה – היה קל לגלות שיש בדבריו גרעין לא מבוטל של אמת.
1+הדחיפה האמיתית
כפי שלימדנו הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, שתי בריתות קושרות את העם היהודי בקשר בל יינתק: ברית גורל וברית ייעוד. יש לנו גורל משותף, והוא שנותן נצחיות ייחודית לעם שלנו, ובגינו גם סבלנו במהלך ההיסטוריה פרעות, פוגרומים ושפיכות דמים, ששיאם בשואה האיומה; ויש לנו ייעוד משותף, שנמסר עוד לאברהם אבינו: "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" ונצרב בדמותנו בהר סיני: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".
באופן גלוי מה שדחף את התנועה הציונית היה ברית הגורל. האדמה הרועדת תחת רגלי היהודים בגלות היא שעוררה את הרצל לחפש בכל מחיר מקלט לילה לבני עמו ושלחה את ז'בוטינסקי לכתת רגליו ברחבי אירופה כדי להזהיר אותם.
אך לא די בזה להסביר את קיבוץ הגלויות של דורנו, שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית. נראה שהיה קול פנימי יותר שקרא לעם ישראל להתקבץ בחזרה לארצו כדי להגשים את ייעודו; ייעוד שאפשר להגשימו רק במדינה ריבונית בארץ ישראל.
געגוע לייעוד
הציונות פחדה לגעת בגחלת הלוהטת הזאת, והעדיפה לעסוק במכנה המשותף הנגלה ולא בנסתר. שבעים וחמש שנים עסקנו בהקמת בית ליהודי העולם הנרדפים, ואת שאלת הייעוד טאטאנו מתחת לשטיח. מי שעוזר לנו בטאטוא הם אויבינו, שמזכירים לנו ללא הרף, מפרעות תרפ"ט ועד מגן וחץ, שיש בינינו ברית גורל – גם אם את מדלי זה כבר משעמם.
1+את סיפור הגורל אסור לזנוח, אולם צריך להתחיל להתעסק בסיפור הייעוד. ההתעלמות מייעודנו המשותף היא שיצרה את הקרע הגדול שהתהווה בעם ישראל בחודשים האחרונים. לא הרפורמה המשפטית היא הבעיה ואפילו לא שלטון נתניהו: זהו חסרונה המפעפע של ברית הייעוד.
עם ישראל מרגיש עתה בטוח דיו לשים בצד את ברית הגורל ולעסוק בייעודו. הוויכוח מתלבש לפעמים בבגדי ההווה, אולם מי שאוזנו רגישה שומע שהשאלות שצפות כאן הן שאלות העתיד: לאן הולכת מדינת ישראל ומה יהיה מקום העם, התורה והארץ במדינתנו העתידית.
החזרה לעיסוק שזנחנו במאה השנים האחרונות הוציאה לכלוך שכמותו לא הכרנו, אבל ככה זה כשמנקים. ובמהלך תהליך הניקיון הזה נצטרך לשבת ולדבר – ולא רק בבית הנשיא – ובעזרת השם לנסח יחד את ייעודו של העם היושב בציון.
לעם ישראל באמת יש עוד סיפורים לספר לעולם. נמשיך לזכור מאיפה באנו, אבל אולי נתחיל לעסוק בשאלה לאן אנחנו הולכים.
