אורן גבריאלי, בן 42, לוחם לשעבר ביחידת יהל"ם, השתתף במלחמת לבנון וכיום מנהל סטראט-אפ ביו-רפואה ומורה ליוגה, אך כל ההצלחות הללו לא מראות כלל את מה שהתרחש מתחת לפני השטח והיותו פוסט טראומטי בעקבות האובדן של חברו נועם ברנע במלחמת לבנון. במשך שנים הוא לא היה מסוגל לדבר על זה, אך היוגה הצליחה לרפא דברים שאפילו פסיכולוגים לא הצליחו, וכעת הוא מספר על האובדן, מה הוא חווה כהלום קרב, והעמותה שלו 'אחים ליוגה' שמסייעת להלומים נוספים.
"להלם קרב יש הרבה מנעד, הוא מגיע בהרבה צורות ולא סתם קוראים לזה מחלה שקופה, גם למי שחולה בה קשה לראות את זה. לי לקחת הרבה שנים להבין שאני הלום קרב", מודה אורן. לדבריו כבר 24 שנים הוא לא מסוגל לישון, מתעורר מחלומות ויש לו שינה לא רציפה. מלבד זאת, סביב תקופת ימי הזיכרון מגיעים גם התקפי כעס וזעם: "אי אפשר להחזיק את הכאב בפנים והוא מתפרץ בצורה בלתי מסוברת".
הרבה שנים אורן ברח המציאות ואפילו עבר להתגורר בחו"ל, שכן לדבריו הבריחה אפשרה לו לחיות. הוא לא מאמין במערכת, ומרגיש שהיא בגדה בו לחלוטין: "לא ציפיתי שחבר שלי ימות, והוא נהרג לידי", הוא אומר בכאב ומסביר: "קשה לתת אמון בחזרה במערכת שפגעה בי, ישבנו בלבנון וידענו שאנחנו ברווזים במטווח והוא ניגש לטפל במטענים".
2+לאחר השלמת הפעולות של הצוות בלבנון, הם התחילו גישה אל הזירה דרך העיכול, נועם הי"ד הלך בראש הצוות והסתובב לסמן להם בידיו לשמור מרחק ביטחון ביניהם, תוך שהוא המשיך להתקדם בציר ונעלם מאחורי חומת ההגנה מבטון. אחרי רגע הצוות שמע פיצוץ ועשן היתמר, הם רצו לנסות להציל את נועם, פרסו אלונקה והחלו בפעולות החייאה, "אולם כשהגענו נשמתו כבר יצאה, האוויר סביבי עמד דם", כתב אורן במאמר שלו "שלום עם לבנון".
במשך שנים הוא לא הכיר עצמו כהלום קרב, זאת למרות שלדבריו הוגדר בדו"ח על ידי הצבא כהלום קרב לאחר המלחמה, אך לא עודכן בזה. "אחד הסימפטומים בהלם קרב זה שאתה לא זוכר הרבה דברים וזה מה שקרה לי, כנראה פחדתי לגעת בכל מה שקרה לפני שנועם נהרג, הזיכרון היחיד שנותר בי חי זה שעוד אהבתי את שירה ששירתה איתי באותה היחידה – היום אנחנו נשואים", הוא מספר בהתרגשות.
שירה מצליחה לתמוך בו, על אף שלא תמיד הוא מצליח או יודע להסביר את מה שהוא חווה. לפני כחמש שנים, התחיל אורן לראשונה לעבור טיפול פסיכולוגי שסייע לו והוא נזכר כי עשר שנים לפני כן, אשתו דיברה איתו על יוגה והחל לחקור על זה. הוא התחבר למורה ליוגה ולאחר כמה שבועות התחיל "להביט בדברים שלא הביט בהם".
2+תרגילי הנשימה והמדיטציה סייעו לו מאוד והוא רצה לעזור לאחרים ופתח יחד עם מורת היוגה נטע מרגלית את עמותת "אחים ליוגה" במרגלות ירושלים במטע, במטרה לסייע למתמודדים רבים נוספים למצוא דרך פרקטית לריפוי, כזו שניתן לתרגל עצמאית כל יום, ליצור שגרה בריאה ומטיבה לעצמם ולסביבתם. הוא נזכר בריטריט הראשון שלהם, פתאום שם, ביחד עם כל האחרים הוא הצליח לחזור בדמיונו לרגע הקשה מכל, מותו של נועם ז"ל.
"הוא נהרג במקום וכל האזור היה מלא בדם, מאז כשהייתי רואה דם הייתי נתקף חרדה. זו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי לקרוע ברך לנועם בתוך שלולית הדם ובמקום להיבהל נתתי לו נשיקת פרידה והוא המשיך משם הלאה", הוא משתף. בעבר, אם היה מדבר אפילו טיפה על האירוע הטראומטי ששינה את חייו – הוא לא היה מסוגל לתפקד שלושה ימים.
"לא רואים את הסערה המטורפת של מי שחווה פוסט טראומה"
מאז שהחל לתרגל יוגה הוא רואה את השינויים בחיים בצורה מטאורית, הוא כבר לא מתמודד עם התקפי חרדה וזעם, הצליח להיפטר מהתמכרויות ויש לו הרבה יותר שקט ושלווה. "אני מסוגלת לדבר על דברים שלא הייתי מסוגל, באחד מהתרגולים חזרתי למקום שלא חזרתי אליו בחיים. חזרתי גם לדבר עם החברים מהצבא, עם המפקדים שלי, לא היה לי את האומץ לדבר איתם והם באו לבקר איתי", הוא משתף בהתרגשות.
"אני מרגיש בטוח ושליו עם עצמי, אני מאמין שאצליח גם להתגבר על עניין השינה. היוגה נתנה לי כלים שאף אחד לא נתן לי כמו הרגעה והרפיה, זה שאני יכול לברוח חזרה אל תוך השקט. האפשרות בידיים שלי", הוא מסביר, "לא הייתה לי יכולת להשקיט את הסערה שהייתה בי. לא רואים את הסערה המטורפת של מי שחווה פוסט טראומה, היוגה מטפלת ומביאה את השקט".
מסר להלומי קרב החוששים לקבל טיפול
"אם מישהו חווה משהו שנדמה לו שזה פוסט טראומה או שדברים הקשורים בימי הזיכרון והצבא מלחיצים אותו – זה בסדר להגיד 'אני מתמודד עם משהו'. הרבה אנשים לא יודעים להגדיר את עצמם ולהכיר בזה, צריך לשוחח עם מישהו שיכול להזדהות איתו כמו פוסט טראומתי שהיה בשירות, או ארגון מסוים ולהציף את הנושא, חשוב להרגיש שאתה לא לבד", מסביר אורן שכעת יצא עם העמותה שלו לקמפיין גיוס המונים על מנת שיוכלו לסייע לעוד הלומים, ביניהם כאלה שלא קיבלו הכרה כהלומי קרב.
רב סמל נועם מיכאל ברנע הי"ד
"ביום כ"ו בניסן תשנ"ט (12.4.1999), בשעה 16:29, נפל נועם במהלך פעילות מבצעית בלבנון, חמישה ימים בלבד לפני תום חוזה שירות הקבע שלו ושחרורו מצה"ל. צוות היחידה התבקש לבדוק זירת מטעני חבלה שהתפוצצו במהלך פתיחת ציר מספר ימים לפני- כן סמוך למוצב הבופור. הכוח לא היה מודע לעובדה כי בדרך אל הזירה, במרחק עשרות מטרים ספורים מן המוצב הניחו אנשי החיזבאללה מטענים בחסות החשכה. נועם, שנטל על עצמו את הפיקוד על ביצוע המשימה, עצר זמן קצר לפני נפילתו והסיג לאחור קבוצת חיילים שהיו בעקבותיו, ובכך מנע אסון גדול. על דש חולצתו ענד כפתור שנתנה לו אימו טרם צאתו: 'לצאת בשלום מלבנון'" (מתוך אתר 'יזכור').
2+