אי אפשר שלא להצטמרר מהקלטת השיחה של דניאל חנניה בן ה-20 למוקד ההצלה, לאחר שאביו נרצח בפיגוע סנטימטרים ספורים לידו. 12 דקות של אימה על הקו, דניאל חושש לצאת מהמכולת שמא יהיו עוד יריות, ומסתתר שם יחד עם אב יהודי ובתו התינוקת, וכמה ערבים. דניאל כאמור צדק, כי לאחר כמה דקות חזר המחבל וירה גם בחובש עופר אוחנה שהגיע לסייע. "נפצעתי מירי בחברון, יש לי זרמים ביד. נראה לי שאבא שלי קיבל כדור, אני לא מאמין" אמר דניאל בשיחה למוקד ההצלה.
דניאל, בנו היחיד של רונן הי"ד היה מחובר לאביו בצורה החזקה ביותר, למעשה הוא היה גם אב וגם חבר, והשברון על האובדן עצום. דניאל היה משתף את אביו בכל דבר ומדבר איתו גם על "דברים שלא מדברים עם כל אבא", וגם אביו היה משתף אותו בהכל ועל ילדותו: "הוא היה גורם לי לחשוב כמוהו בלי שהוא יגיד לי מה שהוא חושב, אין חיבורים כאלה". בהקלטת השיחה ברגעים הדרמטיים הוא קורא לאביו בפעם האחרונה: "אבא אני אוהב אותך! הוא מת? אבא!".
2+דניאל נזכר ברגעים הקשים מהפיגוע, "הלכנו למכולת, קנינו נייר סופג. נכנסו לאוטו, עשיתי רוורס והתחלנו לקבל כדורים בשמשה ובמכסה המנוע. שמענו בומים אבל לא הבנו מה זה". דניאל ואביו לא דיברו במהלך הירי, "כל אחד דאג לעצמו. רואים במצלמות שהוא בא לפתוח את הדלת אחרי שהוא ירוי ורואים שהיא נסגרת בחזרה". אותו נייר סופג שקנו באותו הערב הארור, נמצא סגור עד עכשיו בביתם בקרית ארבע.
בדיוק כשדניאל הרים את בלם היד, הוא שמע את ה"איי" של אביו: "היום אני מבין שזה ה'איי' של המוות. הוא קיבל את הכדור בראש. האיי זה הכאב שהכדור נכנס ובשנייה הזו נגמר הסיפור, הוא לא סבל". דניאל ברח לחנות, כמה ערבים חבשו את ידו עם סוודר שהיה שם והוא ראה אב יהודי עם בתו התינוק מסתתר בפחד אימים. דניאל שעוד נמצא בשיחה עם מוקד ההצלה, מבין שכעת עופר אוחנה וישראל ליאור הגיעו לסייע.
כל העת, דניאל לא מבין שמדובר בפיגוע: "חשבתי שזה ירי חמולות או זיקוקין". הוא בוחר לצאת אל ליאור ואוחנה שהחלו לטפל באביו ולפתע שמע עוד אש, שפגעה בחובש עופר אוחנה. "חשבתי שהם נרצחו והצוות נפגע, ולאחר מכן שמעתי שוב יריות, והרבש"צ של קרית ארבע דרס אותו". לאחר מכן נכנס מישהו עם חולצה לבנה של שבת: "חשבתי שזה המחבל שבא להרוג אותנו, חשבתי שהוא יירה בי ושהוא בא לחטוף אותנו".
תיעוד חיסול המחבל. שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים
אך למזלו של דניאל, זה היה יהודי עם נשק שהגיע לסייע, דניאל יצא מהמכולת וראה את המחבל שרוע על הרצפה, הוא לא הבין כי מדובר במחבל. "אבא שלי נשם, הכל היה שלם, הלב פועם, היו לו נשימות אחרונות אבל הוא לא הרגיש משהו, המוח מת. הפרמדיקים שהיו בצד השני של גופו אמרו לי שהמוח נפתח לחלקים". בהקלטת השיחה שומעים את הרגע הכואב בו דניאל זועק לאביו כשהוא מבין שאינו מגיב: "אבא אני אוהב אותך! אבא אני אוהב אותך! אבא שלי, אבא שלי!".
"לא הבנתי למה צוותי הרפואה הלכו לבית של ערבי ולא לאבא שלי, היום אני יודע שעופר אוחנה ברח לשם פצוע", מספר דניאל. רונן הי"ד פונה לבית החולים ודניאל שפינה את עצמו לאמבולנס ורק שם הבין שמדובר בפיגוע, דמיין בראשו כבר כיצד הוא מאכיל את אביו הנכה, העיקר שיחיה, הייתה לו תקווה גדולה, אך רונן נפטר בבית החולים, והדרך בה אשתו גילתה על זה היא פשוט מעוררת זעם.
2+נכנסה לזהות גופה, בלי לדעת שמדובר בבעלה
"לא אמרו לה שהיה פיגוע, אמרו לה שהם רוצים שתזהה גופה, בלי שהתריעו כי מדובר בבעלה", משתף דניאל. אימו נכנסה לחדר, לא ידעה כי מדובר בבעלה אך עוד טרם נתנו לה לראות, היא כבר שמה לב לבגד שלו על הרצפה והבינה שזה הוא. "יש מחקרים שאומרים שאם אדם היה באירוע, קל לו יותר להשלים. אמא שלי הגיע לבית החולים, הראו לה אדם מת והיא אפילו לא ידעה שהיה פיגוע".
"הייתי בחדר הטראומה, הייתי אופטימי ושאלתי אם הוא בניתוח, כי רציתי להאמין שיצליחו. כששאלתי אם הוא מת היא סימנה 'כן' עם הראש. הבנתי שאין יותר אבא". דניאל שם לב לתגובות של אנשים ברשת, אשר שופטים אותו כי הוא אמר שניצל וזה נס: "הם לא מבינים את כמות הנס, הקדוש ברוך הוא נתן לי פעם שניה לחיות – ירו עליי והיו שם יריות מטורפות".
ההתמודדות עם השכול והאובדן
לדבריו של דניאל, בקרית ארבע יש הרבה שכול וזה עוזר להתמודד. הוא מציין את העובדה שהצטרפו למעגל השכול הרבה משפחות השנה: "אני בטוח שהם לא יושבים ומשתגעים, אני משווה את עצמי אליהם, כולנו באותו מעגל, זה מוריד ממני את העצב". דניאל מרגיש שאם הוא לא היה הולך לבקר משפחות שכולות בפיגועים האחרונים אז הוא "כפוי טובה", כיוון שהוא זוכר כיצד האנשים שמילאו את ביתו בשבעה סייעו לו ולאימו. "זה חשוב שמשפחה שכולה תבוא, למרות שזה טרי ותראה הזדהות מאוד".
"אבא שלי היה מתנדב לא רשמי. הוא אהב לעזור לאנשים ובעיקר לחיילים, בכל יום חמישי היינו נוסעים למוצבים מקריית ארבע עד חברון, והיינו מחלקים לחיילים אוכל מכספינו", מספר דניאל שגם חשב שעל אותו הערך כהכי ראוי להנצחת אביו, ולכן פתח את עמותת "לחייל": "התודה של אדם שמקבל משהו אינה מובנה מאליה, אני לא מרגיש שאני עושה מצווה, זה משהו פנימי".
געגועים של דניאל קשים מנשוא, "רואים אותם בדברים הכי קטנים כשצריך אותו או להתייעץ. לדוגמא כשאמא שלי רוצה להתייעץ – פתאום אין לה אותו, הוא לא פה". הוא זוכר כיצד אביו אהב הומור, צחק גם על הדברים שלא צוחקים עליהם והיה גורם לאנשים רציניים לצחוק: "אנחנו צריכים להאמין שהכל זה משמיים, אי אפשר להיות בדיכאון".
