מאחורי כל חלל מערכות ישראל ונפגע פעולות איבה עומדים משפחה וחברים שכואבים את לכתם, ונאלצים להתמודד עם השברון העצום שנכפה עליהם, ללא כל התראה מראש וללא הידע כיצד לעשות זאת, כיוון שאין באמת ידע שיכול להכין אף אדם לאירוע מטלטל וקשה כמו זה.
לאחר השבעה והתמיכה נאלצים להתמודד המשפחות והחברים עם השכול הקשה, הגעגועים הבלתי פוסקים ורגעים שוברי לב. בריאיון ל'עכשיו 14' מספרים בני המשפחה וחברים שאיבדו את הקרוב להם על הרגעים הקשים, ההתמודדות לצד השכול, דרכי ההנצחה וכיצד ממשיכים בחיים.
"המשפחה דורשת את החיים"
מוישי ברונר, דודיהם של האחים יעקב ישראל ואשר מנחם פלאי הי"ד שנרצחו בפיגוע הדריסה ברמות בפברואר האחרון מספר כי "הם היו ילדים מתוקים ואוהבים" ונזכר ברגע בו נודע לאחותו דבורי, על מות בנה יעקב: "חמש שניות אחרי שהיא זיהתה את הילד היא אמרה שאם יש מישהו ראוי להקדיש קורבן עבור השם, זה הילד הזה כי הוא קדוש וטהור". מוישי קיבל את שיחת הטלפון בשישי בצהריים, בה נודע לו כי המשפחה של אחותו נמצאת באיזור הפיגוע.
"הבנתי שאחותי אבודה, אז יצאתי לכיוון", הוא מספר. משפחת ברונר, רק לפני כשנה וחצי איבדה את אחד האחים באופן טרגי, "חגגנו בשמחת תורה והוא לא קם בבוקר, השאיר 7 ילדים בבית", ומאז הפיגוע הטרגי נאלצת המשפחה להתמודד עם אובדן נוסף של יעקב ואשר הי"ד. מוישי נזכר ברגעים שהדודים התפזרו בין בתי החולים ומסביר שזה "חלום שקשה לשחזר", אך הם משתדלים להמשיך בחיים לצד הולדת הבן החדש למשפחת פלאי: "ברוך השם נולד יונתן רפאל, המשפחה דורשת את החיים".
15+ביום חמישי האחרון, החלו בכתיבת ספר תורה בהר הצופים לעילוי נשמת הילדים. לדעתו של מוישי, ימי זיכרון לא נועדו בשביל לצער, אלא בשביל לזכור: "ביהדות ראש השנה נקרא יום הזיכרון כדי שהקדוש ברוך הוא יזכור את החסר וידון אותנו לפי הזיכרון הטוב, הזיכרון בא לתת לנו המשכיות לנסתר, שנלמד מהם". הוא מסביר שמי שלוקח את הזיכרון למקום של דיכאון – מפסיד: "זה לא נותן לאף אחד כלום. הם לא נרצחו בגלל שהם אשמים, או בגלל חטא כלשהו, זה משהו אלוהי, מתוכנן".
מוישי יודע היטב כמה קשה להנגיש את האירוע הזה לילדים הקטנים במשפחה, כיצד מספרים להם שאחיהם ובני דודיהם אינם ישובו יותר, ומהי הסיבה לכך, אך הוא יודע שאין הרבה מה להגיד להם חוץ מזה "שאנחנו לא מבינים. מאז מות אחינו, שנה וחצי עד אירוע הטרור אנחנו מפנימים שאנחנו לא מבינים כלום וזה מה שאני יכול להגיד לילדים, שהקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ולא הכל אנחנו מצליחים להבין".
15+"בעלי פחד להסתכל כי הוא היה ספוג דם, פנים מלאות בדם"
חיה מורלי, אימו של אשר נתן מורלי הי"ד שנרצח בפיגוע בנווה יעקב, מספרת על "ילד מתוק, חינני, חיוך כובש, לב רך, אהב לשמח, לפנק, לתת, אהב לאחוז בארץ ישראל, מצוות ישוב הארץ". חיה נזכרת כיצד אהב לטבול במעיינות והיה מבקש מאביו שיקח אותו "לטבול בבאר של אברהם אבינו בקבר ישי ורות". לדברי אימו, אשר נתן היה ילד שהתמודד עם קשיים, היה גיבור: "התמודד בהצלחה, נלחם כדי לשמור את עצמו, ותמיד היה אומר: 'אני חייל רק של ה'".
15+עוד לפני שהודיעו להם שמשהו קרה לו, הם כבר הרגישו: "היו לי רעידות מאד חזקות בגוף בלי יכולת להפסיק. אחרי ששמענו יריות בעלי יצא לבדוק. הוא פחד להסתכל כי הוא היה ספוג דם והפנים היו מלאות דם, אך לבסוף בעלי זיהה אותו", מספרת האם השכולה בכאב. "רציתי ללכת לזהות גם אבל התינוקות בכו הילדים נורא פחדו אחרי כמה זמן ראיתי מהחלון שהוא חוזר עם שני כוחות הצלה וכבר הבנתי. ה' נתן לי כוחות לעמוד על הרגליים ברגעים האלו".
חיה נזכרת כיצד ירדה למטה לאחר הפיגוע הנורא, ואנשים אמרו לה "שזכינו שהבן שלנו מסר והקריב את עצמו על קידוש ה'". לאחר מכן, נכנסו ההורים להודיע "בדרך הנכונה" לילדים שאיבדו את אחיהם האהוב והחייכן. "אני כולי דומעת, מה זו האכזריות הזאת?", היא שואלת, "הלב נקרע. הבן עוולה ירה בו כדורים בראשו. רוצח בדם קר נער על לא עוול בכפו". האם מודה לאלו שחיסלו אותו ומנעו עוד רצח של אנשים תמימים אך עדיין מתמודדת עם כאב "שאין לו מילים".
15+היא כמהה לספוג מבנה רק עוד קצת, "הלב ממשיך לאהוב ולחבק. קורבן ציבור בהיותו נער. נירצח בדם קר. עם הכאב והחורבן אנחנו יודעים שהוא נימצא עם הרוגי מלכות והכל לטובתנו וה' מחבק אותנו ומאמין בנו". המשפחה מעוניינת להנציח את אשר הי"ד, ולשם כך הם זקוקים לתרומות מהציבור, כיוון שאין ביכולתם להנציח לעשות זאת בעצמם, בתוך כך, אנחנו מעבירים את בקשת המשפחה על מנת שתוכל לקבל סיוע.
בקשת המשפחה: "אנו כאובים עוד יותר בנוסף על האבל על שלא עלה בידינו להנציח את אשר בננו הבכור הי"ד שכידוע היה צעיר ולא הותיר אחריו המשך, על כן אנו מבקשים מהציבור את עזרתם להנצחתו כל אחד כפי יכולתו בתרומה להנצחה, או בכל דבר אחר שיכול לעזור להנציח את אשר בננו היקר הי"ד. ליצירת קשר, אשר גבאי 0542562479 לתרומות בנק הפועלים – מס' בנק 12 – סניף 538 – חשבון 608331 – ע"ש סימי שמחה גבאי".
15+"ראיתי תמונה של הרכב מהפיגוע, הייתי בו שבועיים לפני כן"
מורי, חברתה הטובה של לוסי די הי"ד עדיין מתקשה לעכל את הבשורה הקשה, והעובדה שחברתה איננה יותר. היא יודעת שתתגעגע לשמוע את הצחוק של לוסי ולשיחות האישיות שלהן, שמעה עליה דברים חדשים לאחר מותה וגילתה על הפיגוע בזמן חופשה משפחתית. "ראיתי בחופשה שתי משפחות מאפרת בוכות, לא היה לי נעים לגשת, חשבתי שזה משהו אישי", היא מספרת, "אחרי זה קיבלתי הודעה ממורה שכתבה לי 'איזה יום קשה'. הבנתי שמשהו לא בסדר באמת כשקיבלתי שיחה מהרכזת שלי ביום חופש".
"ראיתי תמונה של הרכב, והייתי ברכב הזה שבועיים לפני כן – לא היה לי מילים, למה פרסמו לכולם את הרכב?", שואלת מורי. החברה המבוהלת התקשרה לחברתן הטובה רינה שבישרה לה על האסון: "לא כל כך קלטתי, לא האמנתי. נכנסה שבת, קראנו תהילים וידענו רק שהיא במצב קריטי". מורי לא הספיקה להגיע לבית החולים ולראות את לוסי בפעם האחרונה: "ליאו לא ענה לי, חזרתי צפונה באוטובוסים למשפחה, כשהגעתי הבת שלי אמרה לי 'לוסי מתה'. לא האמנתי, הייתי בטוחה שהיא תתעורר".
15+"אני יודעת שבגלל הדוגמא של ליאו, הם גם יכולים לחזור להיות במקום טוב ויש תקווה למרות שיהיה להם קשה כל החיים. לאבד אמא בגיל שלהם, זה קשה", הוא אומרת. מורי יודעת היטב שתתמודד עם אובדן חברתה טובה כל החיים: "זה לנצח יהיה חור, בשבילי, בשביל בית הקהילה, בשביל בית הספר והתלמידים, בשביל העולם כולו".
"ביום שישי הזה דיברתי עם חברה והיא שאלה שאלה – 'אם היום היה לכם רק מה שאתמול אמרתם תודה להשם, האם זה יהיה מספיק?'. לפעמים אני לא מסתכלת מספיק על הטוב, צריך להסתובב עם חיוך ולהודות. אני חושבת שלוסי לא הייתה רוצה אחרת, היא בטח הייתה רוצה שנמשיך לחיות בטוב ולהסתכל על הטוב ולחייך, עם אור גדול שהיה לה".
"כל העולם נעלם, ולא עיכלתי כלום"
הדסה לייטער בת ה-19, החברה הכי טובה של מאיה די הי"ד גילתה על הפיגוע בשיחת טלפון מחברה, "היא לא רצתה שאשמע בחדשות, אבל לא ידעתי שזאת מאיה שם", משתפת הדסה. היא נזכרת בתחושה שגילתה כי החברה הכי טובה שלה נרצחה: "זו תחושה נוראית, את מרגישה שכל העולם פשוט נעלם ואת לא מצליחה לעכל כלום. בהתחלה לא האמנתי, ועדיין עכשיו קשה לי להאמין שלא אראה אותה שוב".
מצד אחד, הדסה מרגישה שהמחשבות על האובדן זה כמו להיכנס לבור חשוך שלא נגמר, אך מהצד השני היא מסבירה שהיא לא מרגישה כלום כי זה שוק עבורה וקשה לעיכול. "ממשיכים לחיות איתה ובשבילה, תמיד יהיה לי את הקושי הזה שהיא לא כאן איתי וזה כנראה לא ילך ממני, אבל לומדים איך לחיות עם הקושי. אני מבינה שאני צריכה לחיות בשבילה ולהבין שהיא לא הייתה רוצה שאפסיק לחיות את החיים שלי בגללה".
15+הדסה מתכננת לספר לאנשים על מאיה בכל מקום אליו תלך, על מנת להנציח את דמותה של חברתה הטובה, שתזכר תמיד. בקרוב היא אפילו תשתתף בכמה פרויקטים באפרת שעושים לזכרן של מאיה, רינה ולוסי הי"ד: "לזכר מאיה הולכים לבנות מעיין כי היא תמיד אהבה טבע ומים, אני חושבת שזו הדרך הכי טובה להנציח את דמותה". היא נזכרת "במשהו מאוד מיוחד אצל מאיה – היא תמיד השתמשה בזמן שלה לעשיית טוב".
"לדעתי זה מסר חשוב לכולם: בעולם היום, אל מאוד לבזבז את הזמן ברשתות החברתיות, צריך לעצור ולהבין שלחיים יש משמעות גדולה ואם לא נחיה אותם נכון בסוף נצטער על זה. צריך לחיות כל רגע עד הסוף", מספרת הדסה ומשתפת שגם ברגעים שהיה קשה ועייפות, מאיה עסקה בלימוד תורה, התנדבויות או פגשה חברות.
הדסה כתבה על החברות עם מאיה:
"מאיה היא החברה שישר בא לך להתקשר אליה כשמשהו טוב קורה לך,
כי את יודעת שהיא תהיה כל כך שמחה בשבילך.
היא החברה שידעתי שאני יכולה לספר לה הכל והיא אף פעם לא תשפוט אותי.
היא הבן אדם שיגיד לך את האמת בפנים אבל בצורה הכי טובה ואמיתית שיש.
היא החברה שאפשר להינות איתה הכי הרבה ולעשות כיף, צחוקים ושטויות ביחד,
אבל גם לעשות איתה את השיחות הכי טובות שלך על החיים ובכללי.
היא בן אדם שעומד על הערכים שלו ועל דברים שחשובים לו.
היא בן אדם שלא מפחד להגיד את הדעה שלו,
אבל יודע גם להקשיב לדעות של אנשים אחרים.
היא הבן אדם שמוסיף מלא אור לאנשים מסביב
והיא דואגת שכולם ירגישו תמיד בנוח ושיהיה להם טוב.
מאיה בשבילי היא החברה שידעתי שתהיה כמו דודה לילדים שלי
למרות שאנחנו לא קשורות בקשר בדם.
בשבילי היא החברה שאני יכולה לעשות איתה הכל
ושאני תמיד יודעת שהיא תהיה שם בשבילי, תמיד, לא משנה מה.
היא החברה שגם אם יצא אי פעם שלא דיברנו מלא זמן,
ברגע שניפגש – אנחנו נמשיך עם החברות כרגיל".
15+הלילה שלא ישכח לעולם
"אילן היה חבר טוב, גרנו ביחד באוניברסיטה בניו יורק. הוא היה השותף הכי טוב שהיה לי, תמיד אהב לארח, אבל לא רק החברים שלו, אלא כולם היו מוזמנים", מספר מארק כהן, חברו הטוב של אילנן גנלס הי"ד שנרצח בפיגוע ירי בצפון ים המלח. "אף פעם לא אשכח את הלילה הזה. אני ואשתי היינו בבית, היא הגיעה מהסלון לחדר ואמרה לי שאילן נרצח בפיגוע. לא יכולתי להאמין, לא רציתי", נזכר בכאב.
"הוא הגיע רק לבקר והיינו אמורים להיפגש עוד כמה ימים. איך הייתי יכול לעכל שהוא נלקח מאיתנו פתאום?", שואל מארק. כשהוא הבין "שזה באמת קרה", הוא התקשר לאח שלו, אותו אילו אהב והעריך מאוד, סיפר לו מה קרה וגם הוא לא הצליח להפנים את זה. האחים קבעו בטיילת ת"א בלילה התחבקו, ניסו להבין, לעכל, להפנים והתאבלו על מותו של אילן ז"ל.
15+לדבריו של מארק, אילן תמיד ידע איך להצחיק אנשים, שחבריו יהיו שמחים ומוצלחים, אף פעם לא צעק על אף אחד, אפילו אם הם כעסו עליו: "הוא לא ידע איך לכעוס. הוא היה מסתובב עם חיוך מדבק והיה מצחיק את כולם. הוא תמיד היה אומר כמה הוא אוהב את כולם". מארק מסביר שקשה להמשיך עם השכול אך אין ברירה: "לאילן היה ועדיין יש את החברים הכי טובים ונאמנים. החיזוק מהם ומכל עם ישראל עוזר המון, אך שום דבר לא יחזיר אותו".
"אילן אהב מרק, זה היה האוכל הכי אהוב עליו. היה חולה על מרק. כל שבוע הוא היה מזמין חברים אליו הביתה והיה מבשל לכולם מרק בינלאומי שונה. כבר כמה שנים טובות הוא אירח ערבי מרק, וככה אנחנו מנציחים אותו. חלקינו ממשיכים את מנהג הזה ומאריחים ערבי מרק לזכר נשמתו. אנחנו מכינים מרק בינלאומי ומזמינים חברים להנות מהמרק ומספרים על אילן ומי הוא היה", משתף מארק.
15+"הראו לנו את תעודת הזהות של מאיה וזה עדיין לא נקלט"
טלי די כבר כמעט הגיעה למיקום החופשה המשפחתית יחד עם אביה ליאו ואחיה הקטן יהודה והתרגשה לקראת זה, אך שיחת טלפון אחת הרעידה את עולם המשפחה שהשתנה לחלוטין מאז אותו היום, שכן הם הפכו ממשפחה של שבעה למשפחה של ארבעה ואיבדו את האם לוסי והאחיות מאיה ורינה הי"ד בפיגוע הירי הנורא בבקעה. "התקשרנו לראות אם הן בסדר – אף אחת לא ענתה", טלי מספרת.
"ברשת עלו תמונות וזיהינו את תיק הרחצה של המשפחה. התחלנו להילחץ, אבל יש הרבה רכבים לבנים ותיקי רחצה כאלה". המשפחה הגיעה לזירה, אך במשך זמן ממושך ביקשו שימתינו בצד: "לא הראו לנו כלום ואז נתנו לנו את תעודת הזהות של מאיה". גם באותם הרגעים היה קשה לעכל שזה באמת נכון, רק כשראתה את אימה שוכבת בבית החולים "זה פתאום נקלט".
15+היא מרגישה את החיסרון של אימה במקומות הכי קטנים, אפילו בדרך שבה מישהו שם את הסלט במקרר: "אין יותר את האוכל של אמא שמחכה כשחוזרים הביתה. יש לנו הרבה עזרה ואנשים עוזרים אבל לאמא שלי הייתה דרך מאוד ספציפית לסדר לפי איך שהיא אהבה – ועכשיו הכל שונה". גם געגועיה לאחיותיה לא נותנים מנוח, טלי ורינה חלקו חדר ביחד, והיו מבלות את הלילות בשיחות ארוכות: "היא הייתה אחותי הקטנה, תמיד ידעתי מה היא חושבת, מה עובר לה בראש ומה היא צריכה".
היא מודה כי לכל אחד יש את צורת ההתמודדות שלו ואביה לדוגמא מתמודד עם השכול ע"י "לדבר על זה, להפיץ את האור ולמצוא לזה משמעות". המשפחה מרבה לאכול ביחד ארוחות ערב, ואפילו עשו הפסקה מכל המחשבות באחד הימים ויצאו לטייל ולאכול, אך עדיין "קשה להאמין שאנחנו רק ארבעה". לדבריה, אחיה הקטן יהודה ילד חזק, זאת למרות שהוא רק בן 14: "הוא אחד מהגיבורים, יש לו חוסן. לפעמים הוא זה שעוזר לנו".
בישוב אפרת בחרו להנציח את מאיה הי"ד ע"י הקמת מעיין לזכרה, לזכר רינה הי"ד בונים מבנה של סניף תנועת נוער ולזכר לוסי הי"ד בונים אולם שמחות מעל בית הכנסת, "כי היא תמיד אהבה קהילה וללכת לשמחות, ותמיד חיכתה לחתונות שלנו וכאלה". טלי יודעת שתקדיש את כל חייה למצוא דרכים שאנשים יזכרו אותן, אך עם זאת צריך "להמשיך לשמוח ולחיות, לחיות כפול בשבילן, להקים משפחות ותמיד לזכור אותן ולתזכר".
15+"כולנו בכינו וצעקנו, היינו בחוסר וודאות"
ליובל מירוויס, בת ה-16 עדיין קשה לעכל את האובדן של חברתה הטובה, "החברה המובילה בחבורה, האחראית, החכמה, זו שאני הכי סומכת עליה ויכולה לקפוץ אחרי למים", היא משתפת. יובל נזכרת ברגעים שגילתה על הפיגוע, דרך הודעות וואטסאפ של חניכות שלה, היא ראתה שטלי פרסמה שיקראו תהילים לעילוי רינה ומאיה הי"ד, והיא לא הבינה במה מדובר.
היא ראתה את הפרסומים של הפיגוע, התקשרה לטלי שאישרה לה כי מדובר בטלי ורינה. כל החברות הגיעו לביתה של יובל, הן עדיין היו בחוסר וודאות על אף שידעו שזו היא, כי לא יצאה עדיין הודעה רשמית: "כולנו בכינו וצעקנו. זה עדיין לא נתפס, בא אליי בגלים. אתמול נסענו לצפון ולא יכולתי להפסיק לבכות בכל הדרך, ראיתי את כל המקומות שהיינו מטיילות בהם".
יובל מרגישה את החוסר בהרבה דברים קטנים, שירים שמקבלים נקודת מבט שונה – פתאום הם אישיים יותר, החזרה לשגרה גם כן מוזרה לה. היא מתכננת להמשיך להנציח את רינה הי"ד יחד עם חברותיה וביישוב אפשר: "היא עדיין איתנו, אנחנו מתקדמים הלאה אבל לא שוכחים אותה".
15+"כלתי התקשרה ואמרה שהיה פיגוע והוא מחוסר הכרה, שזורם הרבה דם"
הרב אלתר שלמה לדרמן הי"ד נרצח בפיגוע הדריסה בשכונת רמות בירושלים, בחודש פברואר האחרון, כשהמתין עם אשתו הטרייה בתחנת האוטובוס לנסוע לשבת אצל הוריו באלעד. אימו ברכה, נזכרת ברגע בו קיבלה את הבשורה המרה: "האוטובוס כבר עמד בצומת ברמזור, המכונית עקפה את האוטובוסים ונכנסה בהם", מספרת ברכה, "כלתי מיד התקשרה וסיפרה שהיה פיגוע והוא מחוסר הכרה, שזורם הרבה דם והוא לא מגיב. הוא היה לבוש בחליפת שבת, כלתי לא ראתה שהוא קרוע לגמרי מבפנים".
במהלך השבעה, הגיעו רבבות מכל הזרמים לבקר את ההורים והמשפחה שנאלצה להיכנס למעגל השכול, ביקורי הניחומים סייעו למשפחה בעיכול הבשורה המרה והצליחו לרגש אותם: "זה חיזק את הלב, התפעלנו מכל מי שהגיע. הגיעו מהצפון ועד הדרום". גם משפחות שכולות, הגיעו לנחם את המשפחה, אפילו כאלו שנכנסו למעגל השכול לפני כעשרים שנה. האם השכולה מספרת שיש צער והדמעות זולגות, אך הם "מאמינים באמונה שלמה שהכל מהקודש ברוך הוא וזו החלטה שלו, לא היה לנו משהו אחר לעשות"
"הקדוש ברוך הוא מביא כוחות להמשיך, חייבים לקום, אם אני לא אקום אני אשכב במיטה. אני יכולה לשבת ולבכות כל היום אבל זה לא יעשה כלום, חייבים לחזור לחיים", אומרת ברכה אך מבינה כי ימשיכו להתרחש פיגועים: "אנחנו מתפללים שזה כבר ייגמר ולא יתווספו עוד. האוזניים לא מסוגלות לשמוע, צריך להתחנן ולהתפלל וטרגדיות כאלה לא יקרו שוב, כל ההרג הזה מזוויע ומזעזע אותי".
15+"התפללתי שיקרעו שערי שמיים, בעלי התקשר להגיד שהיא נרצחה"
הלל יפה אריאל הי"ד, נרצחה בביתה בקרית ארבע בזמן שישנה במיטתה בגיל 13 וחצי, כשמחבל מתועב חצה את הגדר, חדר לביתה ודקר אותה. "הייתי בדרך לעבודה והתחילו הודעות שמשהו קרה, התקשרתי לבעלי והוא אמר לי 'הלל פצועה קשה, הלל פצועה קשה, אני חוזר אלייך'", מספרת אימה רינה. כל שנותר לרינה בדרכה בחזרה הוא לבקש שיתפללו עבור בתה הבכורה, ושיקרעו שערי שמיים, אך זמן קצר לאחר מכן – היא קיבלה את הבשורה המרה.
"בעלי התקשר להגיד שהלל נרצחה ע"י מחבל, הכל היה מאוד מהר, נסענו לשערי צדק ונפרדנו ממנה", רינה משתפת כי מדובר בשבר הכי גדול ששינה את כל החיים, חיים שלעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו. "הרצח שלה זה כמו סכין בלב, כי היא הייתה ילדה תמימה. היא נשחטה כמו בסיפורים הכי גרועים של ההיסטוריה שלנו, כמו בשואה בפוגרומים, שקוזאק שחוזר הביתה שוחט וזה לא אמור להיות ככה".
הגדולה להמשיך בחיים באה מהאמונה של המשפחה: "גם האמונה בקדוש ברוך הוא וגם בתפקיד במסע היהודי הישראלי, זה מה שנותן כוח. הלל פשוט נפלה על קידוש השם והיא קדושה, היא לא מתה סתם, היא מתה כדי שנוכל לחיות פה ולהעריך את מה שיש. אני חושבת שהמאבק הכל כך קשה היום הוא נורא, הגענו למצב קשה. אני מאמינה שאם אנחנו מאוחדים, לא משנה מאיזה מגזר אתה אם נהיה בתוכנו מאוחדים נוכל לנצח את האובים מבחוץ, אם נתפרק נפסיד".
15+"השנה היינו לצערי בהרבה ביקורים, לדעתי השנה הראשונה היא הכי קשה, יום ההולדת הראשון, החג הראשון, השבת הראשונה זו איזו צעקה מבפנים כי לא יודעים לעכל את זה, אחר כך זה לא נהיה יותר קל, זה פשוט נהיה מוכר", היא מסבירה, "המילה קל לא קשורה פה". את הלל הם מנציחים בדרכים רבות, כמו היקב של אביה עמיחי ובו יש את "יין הלל", בביתם עשו מרכז מבקרים לזכרה ועוד רבות.
"לאחר שהלל נרצחה עלינו להר הבית קבוצה מאוד גדולה ושינינו בשטח את השם של 'שער המוגרבים' ל-'שער הלל' ומאז שבע שנים אני עולה כל ראש חודש בעליית נשים, אך לא יכולתי לעלות בראש חודש אייר כי ההר היה סגור בעקבות הרמדאן, וזה מאוד קשה לנו", אומרת רינה.
רינה יודעת היטב שיש הרבה מה להגיד למשפחות שנכנסות למעגל השכול, ובוחרת להגיד לדעתה את הדבר המשמעותי ביותר: "אני מאמינה שבחירה ובריחה זה אותן אותיות, לפעמים בשכול אתה רוצה לברוח מהחיים כי זה כל כך קשה אבל אני מאמינה שאני יכולה לבחור משהו נקודה אחת בה אני בוחרת בחיים, וזה נכון לכולנו, לכל אחד".
"משווה את עצמי למשפחות שכולות וזה מוריד ממני עצב, כולנו באותו המעגל"
עד היום שומר דניאל את הנייר סופג מאותו הערב הארור בו נרצח אביו רונן הי"ד לנגד עיניו במכולת בחברון, כשרק הלכו לקנות נייר סופג. דניאל זוכר היטב את רגעי הפיגוע: "שמעתי את ה-'איי' של המוות", את הרגע שנפרד מאביו כשהבין שזה הסוף, ואת החיבור המדהים שהיה בין האב לבנו היחיד: "הוא היה גורם לי לחשוב כמוהו בלי שהוא יגיד לי מה שהוא חושב, אין חיבורים כאלה".
לדבריו של דניאל, בקרית ארבע יש הרבה שכול וזה עוזר להתמודד. הוא מציין את העובדה שהצטרפו למעגל השכול הרבה משפחות השנה: "אני בטוח שהם לא יושבים ומשתגעים, אני משווה את עצמי אליהם, כולנו באותו מעגל, זה מוריד ממני את העצב". דניאל מרגיש שאם הוא לא היה הולך לבקר משפחות שכולות בפיגועים האחרונים אז הוא "כפוי טובה", כיוון שהוא זוכר כיצד האנשים שמילאו את ביתו בשבעה סייעו לו ולאימו. "זה חשוב שמשפחה שכולה תבוא, למרות שזה טרי ותראה הזדהות מאוד".
15+"אבא שלי היה מתנדב לא רשמי. הוא אהב לעזור לאנשים ובעיקר לחיילים, בכל יום חמישי היינו נוסעים למוצבים מקריית ארבע עד חברון, והיינו מחלקים לחיילים אוכל מכספינו", מספר דניאל שגם חשב שעל אותו הערך כהכי ראוי להנצחת אביו, ולכן פתח את עמותת "לחייל": "התודה של אדם שמקבל משהו אינה מובנה מאליה, אני לא מרגיש שאני עושה מצווה, זה משהו פנימי".
געגועים של דניאל קשים מנשוא, "רואים אותם בדברים הכי קטנים כשצריך אותו או להתייעץ. לדוגמא כשאמא שלי רוצה להתייעץ – פתאום אין לה אותו, הוא לא פה". הוא זוכר כיצד אביו אהב הומור, צחק גם על הדברים שלא צוחקים עליהם והיה גורם לאנשים רציניים לצחוק: "אנחנו צריכים להאמין שהכל זה משמיים, אי אפשר להיות בדיכאון".
