יום אחד, מספר שורד השואה אלכס שפייזר (94), פרצה במחנה הילדים מחלה שכונתה "שארלך" (שָנית), מעין דלקת גרון שעלולה להיות קטלנית, ולא הייתה במחנה דרך לטפל בה. "שמעתי את הגרמנים מדברים ביניהם שהם הולכים להעביר את הילדים", הוא מספר. "היום אני מבין שהכוונה הייתה להעביר אותם לתאי הגזים. פחדתי שייקחו אותי רחוק מאבא ולא אוכל לדאוג לו".
אלכס התחיל לחשוב על דרכים להגיע לאביו בלי שתחצוץ ביניהם גדר חשמלית. "יום אחד החלטתי להתנדב להביא את האוכל, שהיה מגיע בחביות כבדות. הלכנו קבוצה של שישה ילדים להביא את האוכל, ושם הסתפחתי לקבוצה אחרת, שחשבתי שמביאה את האוכל לצריף של אבא. ואכן, כך היה – הגעתי לצריף של אבא".
די מהר עשו הנאצים מסדר וגילו שאחד הילדים חסר ואילו אצל המבוגרים יש אדם עודף. "סיפרו את זה למנגלה", אלכס אומר. "מנגלה הגיע וניגש ישר אליי. הוא אמר לי: אתה ברחת משם, מה אתה עושה כאן? ואני עניתי לו בגרמנית: אם אני אגיד לך שאתה לא צודק, אתה תאמין לי? אני שייך לכאן!
"מנגלה הסתכל עליי, צחק ונתן לי שתי סטירות. הוא נתן הוראה, וחיילי האס-אס הביאו שרפרף. הם קשרו אותי, הפשיטו אותי, ואז ניתן העונש: להלקות אותי עד מוות.
"שני חיילי אס-אס לקחו שני כבלים ארוכים שבקצותיהם הייתה עופרת. הם היכו אותי, הדם נזל ממני, ואבא ראה את זה מרחוק ולא יכול לגשת אליי. הוא התפלל ובכה כל הלילה. אחרי כמה מלקות התעלפתי, וכשהם היו בטוחים שאני מת הם הפסיקו להצליף בי וזרקו אותי לבור המתים כדי שבבוקר העגלון יאסוף את גופתי עם שאר הגופות".
כל אותו הערב היה אלכס מוטל בערמת הגופות בבור המתים, פצוע וזב דם. "בערך בחצות הלילה התעוררתי, הסתכלתי סביב, וראיתי שאין שם אף אחד. היה שם מכל ריק ענקי על הרצפה. זחלתי פנימה וליקקתי את שאריות המרק שהיה בו, ונרדמתי באפיסת כוחות בתוך המכל. בבוקר לקחו את כל המכלים והניחו אותם על העגלה.
"במהלך הנסיעה נפלה החבית מהעגלה, ונפלתי החוצה. הם החזירו את החבית לעגלה בלי לראות שאני בחוץ, והייתי ליד הצריף של אבא. כל זה יכול לקרות רק בהשגחה מלמעלה.
"חזרתי לצריף עירום לגמרי, וכולם הסתכלו על הפלא: תחיית המתים! הלבישו אותי בבגדים של מבוגר, ומאז כבר נשארתי עם המבוגרים".
לסיפורו המטלטל של אלכס שפייזר המופיע בשלמותו בעכשיו מגזין – לחצו כאן.
