לעולם לא עוד: עצרת הזיכרון לשואה ולגבורה של מכון משואה בנוכחות שר הביטחון יואב גלנט ומפקד חיל האוויר רונן בר, התקיימה אמש (שני) תחת הכותרת "מוכרחים לספר" באמפיתיאטרון משואה והתמקדה בחשיבות העברת קולם של הניצולים לדורות הבאים. שישה ניצולים הדליקו בטקס משואות זיכרון: דוד סיבור, יואל פישר, רחל חנן, מרטה גורן, יהודית שוש ודב לנדאו. האלוף (מיל) אליעזר שקדי הדליק את המשואה השביעית, משואת התקומה.
3+
שר הביטחון יואב גלנט: "כמו רבים מבני דורי, גם אני גדלתי על הסיפורים והזיכרונות משנותיה של מלחמת העולם. אימי, פרומה גלנט לבית סגל, הייתה ילדה בת חמש כאשר תקפו הנאצים את פולין ושרפו גם את עיר מגוריה, מזריטש. היא נמלטה יחד עם הוריה ואחותה ויצאה למסע מפרך רצוף סבל, רעב וקור. בסיום המלחמה, היא העפילה עם משפחתה לארץ ישראל, על סיפונה של האוניה אקסודוס, גורשה על-ידי הבריטים, אל מולדת הרשע – גרמניה וחזרה ארצה מיד עם הקמת המדינה, בעליה הלגאלית הראשונה".
"מאבי מיכאל ז"ל ומאימי פרומה שתבדל לחיים ארוכים, שמעתי לראשונה את אותן שלוש מילים, מילים שהפכו זה מכבר לסמל ולציווי: 'לעולם לא עוד'. זהו הציווי המלווה אותי לכל אורך שנותיי הבוגרות, כלוחם, כמפקד וכאדם. לכך הקדשתי את חיי – להבטיח ביטחון למדינת ישראל, לעם היושב בציון, ולכל יהודי באשר הוא. נזכור את ששת המיליונים, אחינו ואחיותינו היקרים והקדושים, אשר נספו בידי הנאצים ועוזריהם, נמשיך ונבצר את כוחנו ואת עצמאותנו, נבטיח את שגשוגנו כמדינת הלאום של העם היהודי ונזכור את ציווי הנספים – לעולם לא עוד".
מפקד חיל האויר, אלוף תומר בר: " עכשיו זאת המשמרת שלנו. עלינו מוטלת המשימה להיות גם הדוברים של ששת המיליון, שלא שרדו את התופת, נכחדו ונרצחו במכונת השנאה וההשמדה הנאצית. חובתנו לשמור על חוסנה הביטחוני של המדינה ולא פחות מכך, על חוסנה החברתי, על צבא חזק, מודרני ומתקדם אבל גם על אחדות ולכידות חברתית. למרות השוני שמתקיים בתרבות, בתפיסות, בעמדות ובאורחות חיינו נמצא את המכנה המשותף ונבחר בו, על פני זה המפלג והמפריד".
3+כאמור, שישה ניצולים נבחרו להדליק את משואות הזיכרון: דוד סיבור, שמצא מסתור בזמן המלחמה אצל שלוש משפחות נוצריות והיה מאמן נבחרת ישראל בשחייה באליפות עולם שנערכה בגרמניה; יואל פישר, הסתתר כילד בזהות בדויה ולאחר עלייתו לארץ היה מראשוני הטייסים בחייל האויר ומנכל חברת הנפט הלאומית.
רחל חנן, נשלחה עם כל משפחתה לאושוויץ, שרדה את צעדת המוות, לאחר המלחמה עלתה ארצה בעלייה בלתי לגאלית ושירתה בפלמ"ח בקרבות הנגב כחובשת; מרטה גורן, נצלה בזכות זוג פולנים חסידי אומות עולם, לאחר עלייתה לארץ למדה בבית ספר לאחיות, עבדה כאחות ראשית בבית חולים ולאחר מכן לימדה בבית ספר לאחיות.
יהודית שוש, נשלחה למחנה עבודה, שרדה את עבודות הפרך והרעב, לאחר עלייתה לארץ עבדה כגננת ודב לנדאו, ניצול אושוויץ שעם הגיעו לארץ ישראל התגייס לארגון 'ההגנה' ולחם בגוש עציון ובאזור ירושלים. הוא נפל בשבי ונשלח לכלא ירדני, שוחרר לאחר 11 חודשי שבי. האלוף (במיל) אליעזר שקדי הוזמן להדליק את המשואה ה-7, משואת התקומה.
3+"אנחנו חיים ברגע היסטורי שבו אנחנו נפרדים מאחרוני ניצולי השואה ונערכים להעברת קולם לדורות הבאים" אמרה איה בן נפתלי, מנכ"לית מכון משואה, "זו משימה היסטורית, וזוהי המשמרת שלנו – זו האחריות של דור המעבר, של הדור שלנו שאחז בידיהם של הניצולים והבטיח להמשיך לספר. אנחנו במכון משואה מספרים את סיפור החורבן ולצידו גם הפרשה המופלאה של התארגנות הניצולים למחרת השואה. את ההתגייסות להקמת עולם יש מאין והן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. מהם אנו למדים על כוחה של סולידריות בימי מבחן ועל תעצומות הנפש שאפשרו להם לצאת מהשבר הנורא ולבנות חיים מלאי משמעות".
3+בנושא זה נפתחה במכון משואה בערב יום השואה תשפ"ג תערוכה חדשה- "שנת האפס- 1946-1944- ההתארגנות העצמית של הניצולים למחרת השחרור. התערוכה "שנת האפס" מתבוננת בשנה הראשונה, "הארוכה", של השחרור – מראשית 1944, עם שחרור החלקים המזרחיים של אירופה על ידי הצבא האדום, ועד שלהי 1946.
התערוכה מתמקדת בכוחות הנפש וביוזמות שאפשרו לניצולים להתחיל את חייהם מחדש, ומאירה את התפקיד המרכזי שמילאו הצעירים, חברי תנועות הנוער הציוניות, שבן-לילה הפכו למנהיגים, וידעו להוביל אחריהם את ציבור הניצולים להתחלה חדשה. זה הוא פרק שלמרות חשיבותו ההיסטורית והחינוכית – הציבור הישראלי טרם נחשף אליו כיאות.
