נורית שדה, עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית, מטפלת בניצולי שואה בעמותת "מרכז אלה", שהוקמה על מנת להעניק תמיכה נפשית לניצולי שואה יוצאי הולנד, מספרת בריאיון על העבודה לצד שורדי השואה, מה הם מרגישים בעקבות הפילוג והשסע בעם ואילו חרדות מגיעות, ואפילו מודה: "כל חיי פחדתי מאוד מנושא השואה. בתור ילדה קטנה, בבית הספר היסודי חשבתי לעצמי שאם אני ואחותי שיש לנו עיניים בהירות, היינו בשואה – היינו יכולות לברוח כי אנחנו מזכירות את הגרמנים, אך אחי עם עיניו החומות לא היה מצליח".
בתור ילדה נושא השואה ממש העסיק את שדה, היא אפילו הייתה מתקשה לישון בימי השואה "מהפחד לישון ולחלום על כל מה שעברו בשואה". לאחר הצבא, היא לפתע הפכה סקרנית לנסות להבין איך שורדים את השואה: "איך חיים את הדבר הזה, איך מתפקדים. הרבה איך. עד היום מאוד מפליא אותי איך אנשים שחוו את 'גדר התיל' והחיים הקוצניים האלה, הם אנשים עם המון רוך, אוהבים ואכפתיים. אנשים שחוו כל כך הרבה קושי וגדרות תיל. איך גדר התיל לא נכנסה לכולם לנפש?".
3+ובשל הסקרנות הזו באמצע התואר השני, כשחיפשה עבודה, הצטרפה למרכז אלה. כיום, באופן פרטני היא מטפלת ב- 12 שורדים ושורדות אך לאורך השנים מדובר כמובן בעשרות. בנוסף, הנחתה קבוצות בהם לקחו חלק עוד למעלה ממאה שורדים ושורדות. "עם רוב המטופלים יש יום ושעה קבועים פעם בשבוע. היום רוב הטיפולים בביתם מאחר והם מבוגרים ומתקשים להגיע". את רוב המטופלים היא מלווה לאורך שנים ולכן הקשר מאוד משמעותי.
לשאלה הקשה, איך מסייעים למישהו שראה את המוות לנגד עיניו, יש לה תשובה: "עם השנים למדתי כמטפלת לשאול ולהנכיח את המוות שראו מול העיניים, מה עובר בלב ובראש. כמה המוות הזה מלווה אותם לאורך החיים. מעבר לסכנת המוות שריחפה כל העת מעל ראשם יש את האירועים שהיה ממש מול עיניהם. למעשה, עצם ההתעניינות, הסקרנות וההקשבה עם המון רגישות תוך כדי מצליחים להגיע לכך".
בעיניה לשתיקה יש משמעות גדולה כשמטופל מספר על רגע קשה והיא בעצם הופכת בתור מטפלת, גם לסוג של עדה לזיכרון: "אני מקפידה תוך כדי הקשבה להביא את האמפטיות, עם מבט עיניים, מגע יד, דברים שאנחנו כמטפלים יודעים להתמודד באותו רגע ולהיות מאוד אותנטיים עם התגובה. עצם זה שהוא יכול לחוות את הזיכרון עם מישהו זו דרך הסיוע, להיות שם עבורם".
3+שדה מרגישה כי בעקבות השסע והפילוג שנוצר בעם, בשבועות האחרונים, שורדי שואה מוטרדים מהמצב. לדבריה, חלקם אומרים שאילו היו יכולים – היו הולכים להפגין. "הרבה מהערכים שלהם לא זהים לערכים של מה שקורה בשטח – וזה משפיע עליהם" היא אומרת. לטענתה, ישנה שורדת שחוששת "שכאישה היא תיאלץ לשבת במושב אחורי". החששות הללו לא נולדו יש מאין, משום שמאז הוכרזה הרפורמה המשפטית, ישנם גורמים שמלבים וזורעים פחד באזרחים כאילו השלטון בישראל יהפוך לתיאוקרטי והמדינה תחזור שנים לאחור.
מיותר לציין שהפחד של ניצולת השואה הזו ואחרים לגיטימי לחלוטין – ובשלטון כבר התייחסו לחששות הללו. פעם אחר פעם דחו את ההאשמות לפיהן יכוננו כאן מדינת הלכה שתפגע בזכויותיהם של אזרחי ישראל בכלל ואלו הנמנים על החברה הליברלית בפרט. לדעת המטפלת, הפחד העיקרי שלהם זה שיחליטו עליהם וימנעו מהם: "חשוב להבין שהם עברו את התופת הזו ולא מבינים איך במדינה שלנו, מדינה שלא הייתה להם אז, יש כזו אווירה ושסע גם פוליטי וגם חברתי".
3+בשנתיים הראשונות כמטפלת, היא טיפלה בעיקר בשורדי שואה מאושוויץ והיה קשה לה לעשות את ההפרדה: "כשהתחלתי לעבוד עם ניצולי שואה זה מאוד השפיע עליי", היא משתפת, "כשהייתי רעבה אמרתי לעצמי – בשואה לא היה להם מה לאכול, תאכלי עוד שעה, לא יקרה כלום. אני אפילו זוכרת שהלכתי לחדר הכושר וממש קפאתי מקור בדרכי לשם ואמרתי לעצמי, זה לא קר, בשואה היה קר".
"פתאום הערכתי את מה שיש לי, פתאום הייתה לי יכולת להרגיע את הרעב כי ידעתי שלי יש, ולניצולים לא היה. זה נתן איזושהי הקלה". היא מודה כי זה נשגב מבינתה להבין איך הם שרדו בקור, ברעב, בלי מקלחת, בחוסר הוודאות הזה: "הדברים האלה קיבלו משמעות אצלי ועם השנים זה פחת. היום – אם אני שומעת משהו באמת מטלטל, אני אומרת לעצמי, איזה מזל שיש לי את זה ואת זה".
סיפור שלא תשכח:
לשדה יש הרבה מאוד זיכרונות וסיפורים שלקחה איתה לאורך השנים מעבודה, והיא משתפת את סיפורה של עליזה ז"ל שנפטרה לפני כמה שנים. "עליזה הייתה נערה בת 16 בשואה וגדלה ביוון, במלחמה העבירו אותה ואת כל משפחתה לאושוויץ. אני זוכרת שהיא סיפרה שפיצלו אותם לשני טורים, והמשפחה התפזרה בין שני הטורים האלה, ואיתה היו הרבה מהאחים. היא שלחה את אחיה הקטן לעמוד עם אמה בלי שיראו כי היא כבר לא הייתה יכולה להחזיק אותו", היא משתפת.
"כמובן שהיא לא ידעה שזה טור שנשלח לתאי הגזים. היא הסתובבה כל חייה עם התחושה שהיא שלחה את אחיה הקטן – למותו", היא מסבירה ומוסיפה: "באחד מחגי החנוכה עם עליזה, הבאתי סופגניות, הבאתי חנוכייה והדלקנו נרות. היא ישבה על כיסא הגלגלים, לקחה בד ופשוט החלה לשיר ולרקוד עם הבד לצלילי מוזיקה ושירה מהתקופה שבה גדלה ביוון לפני המלחמה. עם האור של החנוכייה, היה רגע מאוד שמח".
3+"היא חזרה לילדות הטובה שהייתה לה. בתקופה שביקרתי אותה היא הייתה מאוד מדוכאת ואותו הרגע היה מאוד עוצמתי ואור שיצא ממנה היה מאוד סימבולי ומרגש. שדה מסבירה לגבי שורדי השואה כי לדעתה יש להם "תחושת מוגנות בזכות צה"ל מול האויב מבחוץ, כי בתקופתם לא היה צבא שיגן עליהם", אך בטוחה שדי קשה להם בתקופה האחרונה: "מה שאני כן יכולה לומר מהתקופה האחרונה שהם הכי זקוקים לדעתי לשלום בית בינינו, המצב בארץ מאוד לא מיטיב איתם".
עמותת "מרכז אלה" הוקמה על מנת להעניק תמיכה נפשית לניצולי שואה יוצאי הולנד, והייתה חלוצה בישראל במתן עזרה נפשית וחברתית לניצולי שואה. במהלך השנים התרחבו תחומי הפעילות, ובעשורים האחרונים סייעה עמותת מרכז אלה לאלפי אנשים באוכלוסייה הישראלית שחוו אבדן, שכול, טראומה ומשברי חיים.
