שלום ספיבק נולדת בשנת 1944 להוריו הפרטיזנים יעקב ואסתר בבור ביער בפולין במהלך מלחמת העולם השנייה, בעת שהוריו התחבאו שם. חברי הקבוצה שלהם דרשו מהם להיפטר מהתינוק הקטן, אך הם סירבו ונאלצו להסתתר בבורות ולאכול מפחי הזבל. בשלב מסוים לאימו לא היה אוכל לתת לו מלבד פירות יער שעשו לו עצירות, עד שהוא הכחיל והגיע לסכנת חיים של ממש, והאם חשבה שהיא תיאבד את בנה הבכור.
רק בנס פגשו ההורים פתאום אישה ששאלה את אימו למה היא בוכה, ואז המליצה לה להאכיל אותו בלשלשת ציפורים: "אמא שלי בכתה ובכתה, היא שאלה את האישה 'שאני אתן לו קקי של ציפורים?', בסוף היא הסכימה. היא סיפרה לי שאחרי 20 דקות שלשלתי וחזר לי הצבע. נשארתי בחיים". הוא מספר כי אימו חיפשה את האישה להודות לה, אך היא נעלמה.
"אם אמא שלי לא הייתה נותנת לי את זה הייתי מת", הוא מספר, "שאלתי את אבא שלי אם זו לא אגדה, הוא אמר שזו אמת לאמיתה". במאי 1945, כשהיה בערך בן שנה וחצי ניצל יחד עם הוריו כאשר הרוסים קראו לפרטיזנים לצאת מהיערות והצילו אותם, כשסיפקו להם בגדים ומזון. בשנת 1950 עלתה המשפחה ארצה באונייה "גלילה" שבעה חדשים התגוררה המשפחה בבית ליד ובהמשך עברו לראשון לציון.
שורד השואה שלום ספיבק מנגן במפוחית | קרדיט: באדיבותו
יעקב, אביו של שלום, הצטרף בתחילת המלחמה לפרטיזנים יחד עם אחיו ואחותו ואילו אסתר, אמו של שלום לא ציפתה למצוא עצמה ביערות במשך 6 שנים. בשנת 1939, ממש בפרוץ המלחמה החליטה אסתר לברוח והפצירה בהוריה להצטרף, אך הם לא האמינו שתתרחש מלחמה. אסתר, שלה היו 11 אחים, לקחה שניים מאחיה ויחד הם ברחו ליער. השלושה התגוררו אצל פולניה שהסתירה אותם תקופה מסוימת עד שהיא שמעה שהנאצים מתקרבים והמליצה להם לברוח מהר לתוך היער המושלג.
בזמן הבריחה, אסתר אימו איבדה את שני אחיה הקטנים שנתפסו ונרצחו ע"י הנאצים בעוד היא הצליחה לחמוק אל היער. לאחר זמן ביער היא שמעה דיבורים ביידיש וכך הבינה שיש שם יהודים – היא הצטרפה לקבוצה, שם הכירה את אביו של שלום. כיוון שהיא הייתה דתייה יותר ממנו, היא ביקשה ממנו להתחתן בשביל שיוכלו להיות ביחד. הם התחתנו ביער ואחרי תקופה היא נכנסה להריון. במרץ 1944 שלום נולד.
1+אך לידתו של שלום, לא הייתה מקובלת בפני חברי הקבוצה והם ביקשו מההורים הטריים להיפטר מהתינוק כיוון שהוא עלול לחשוף אותם לנאצים. ההורים סירבו להיפרד מבנם ונאלצו לעזוב את הקבוצה. הם היו מסתתרים בבורות ביער, וכיוון שלא היה אוכל מלבד פירות יער, הם נאלצו לאסוף שאריות מהפחים. "הם אכלו מפחי אשפה ומהזבל, אם הייתה קצת איזו נשמה לאיזה גוי הוא היה נותן קצת אוכל", מספר שלום.
שלום עשה את שירותו הצבאי כנהג משאית. לאחר השירות הצבאי חזר לעבוד במסגרייה, אך פוטר בעקבות המיתון. בהמשך עבד שנים רבות בצה"ל – תחילה כאיש קבע ולאחר מכן כאזרח עובד צה"ל. כיום מצייר בצבעי מים ואקוורל ומציג את עבודותיו בתערוכות. בנוסף, הוא משתתף קבוע בפעילות של "עמך" בראשון לציון ומנגן במפוחית בשלוש חבורות זמר.
ויש לו מסר לעם בשעתו הקשה: "כואב לי מאוד מה שאני רואה, העם צריך להיות מלוכד. שרדנו בשואה, ההורים שלי חיו שש שנים ביערות. היו חיים על הפנים אבל היהודים היו מלוכדים, אף פעם לא היו וויכוחים פוליטיים רק חלמנו על ארץ ישראל וברוך השם הגענו לארץ, הסתדרנו התחתנו ויש ילדים, אנחנו מבסוטים ומרוצים. למה צריך לצאת להפגנות ואת כל הבלגן? מתי יהיה לזה סוף, ריבון העולמים? יש ממשלה שזכתה ב-64 מנדטים ואי אפשר להפיל אותה, אבל השמאל עושה הכל כדי שאנשים שנמצאים בימין יפלו".
1+עמותת 'עמך' – המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי שואה ובדור השני. העמותה פועלת ללא מטרות רווח ומעניקה טיפול נפשי ותמיכה חברתית לכ-10,000 ניצולי השואה ובני משפחתם. העמותה פועלת באמצעות רשת של 15 מרכזים הפזורים בכל רחבי הארץ, מנהריה בצפון ועד לבאר שבע ושדרות בדרום. כמו גם לבתיהם של ניצולים מרותקים.
