מחממות את היחסים: ההסכם בין סעודיה לאיראן שפורסם ביום שישי האחרון, מכיל בתוכו משמעויות פנימיות למערכת היחסים בין המדינות, משמעויות אזוריות, ואף היבטים גלובליים לתחרות שבין המעצמות. לכל אלו נוספה גם הזוית הישראלית, והיא מורכבת.
יחסי סעודיה-איראן: רקע ונקודות ציון מרכזיות
יחסי סעודיה איראן מורכבים, בעלי רקע והיסטוריה דתית ההולכים לאחור מאות שנים, וכיום מאופיינים כסכסוך הערבי-פרסי. מדובר לא רק בסכסוך על ההגמוניה האסלאמית האזורית והעולמית, בו סעודיה רואה עצמה כמנהיגת העולם המוסלמי הסוני (כ-87% מהמוסלמים בעולם הם סונים) ושומרת המקומות הקדושים, ואילו איראן רואה עצמה כמנהיגת השיעים, וכמדינה המפיצה את שלטון האסלאם השיעי למדינות ההשפעה (סוריה, לבנון, עיראק, תימן).
מדובר גם על סכסוך גיאופוליטי וכלכלי, שמאז שנת 1979 הגיע לכדי ממש מלחמת פרוקסי, של סעודיה ומדינות הקואליציה (כולן מדינות מונרכיות, שהמהפכה השיעית קראה להחליפן בשלטון חכמי הדת, וע"י ניסיונות התקוממות של מיעוטים שיעים באותן מדינות) כנגד איראן, ובשנת 2015 הפכה למלחמה עקובה מדם כנגד תימן הנתמכת ע"י איראן. למרות מורכבות זו, ו"המלחמה הקרה" ביניהן, יש לזכור כי עד לשנת 2016 שררו בין סעודיה ואיראן יחסים דיפלומטיים מלאים, כולל שגרירויות פתוחות. אז מה קרה בינתיים?
4+ההתקפה על אראמקו
בתאריך 14/9/2019 לפנות בוקר, בוצעה תקיפה משולבת של עשרות כטב"מים וטילי שיוט על מתקני חברת הנפט הסעודית 'אראמקו'. תקיפה זו הייתה בהפתעה מוחלטת, ללא מודיעין מקדים, וגרמה נזק משמעותי ליכולת הפקת הנפט הסעודית. אומנם הח'ותים מיהרו לקחת אחריות, אך ימים מספר לאחר מכן, גורמי המודיעין של ארה"ב, סעודיה ומדינות נוספות, הגיעו למסקנה כי התקיפה בוצעה ע"י איראן עצמה, ומתוך שטח איראן. חוסר התגובה של ארה"ב מול תקיפה משמעותית זו, על "בת בריתה" סעודיה, הותירה את הסעודים לא רק מאוכזבים ופגועים, אלא בעיקר מובסים. התובנה המרכזית שהגיעו אליה בעקבות תקיפה זו הייתה הבנת האיום הישיר של איראן על סעודיה, כאשר 'אראמקו' היוותה הדגמת יכולות מזערית לארסנל הטילים, הכטב"מים והטל"שים שיש בידי איראן.
כל הנשק האמריקאי שנקנה בכסף סעודי רב, ואף מערכות ההגנה האווירית, לא נותן מענה ראוי לאיום ממזרח. ובעיקר, נפלה בהם ההבנה כי ארה"ב היא "משענת קנה רצוץ", ולא ניתן להסתמך על הגנה של ארה"ב – כי היא פשוט לא תגיע. עניין זה החמיר והקצין עם החלפת הנשיא טראמפ, וכניסתו של ממשל ביידן, תוך שזה האחרון ראה ביחסים עם סעודיה נכס אסטרטגי בירידה, לאור המגמה הכללית האסטרטגית של ארה"ב להקטין את מעורבותה במזרח התיכון, ובמיוחד בסכסוכים שבו, ולהשקיע את כוחה ומשאביה בהתמודדות עם עליית סין בתחרות העולמית שבין המעצמות.
4+נוסף לכך, תיעובו של הנשיא ביידן את MBS (יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן), לאור ההאשמה כי הוא הורה על רצח העיתונאי הסעודי חאשוקג'י, ולאור הפגיעה בזכויות האזרחים, בניגוד לתפיסת העולם הליברלית של הממשל האמריקאי, הביאו את מערכת היחסים שבין ריאד לוושינגטון לשפל המדרגה. כך, הגיע הנשיא ביידן לביקור מאולץ בסעודיה (ללא לחיצת יד רשמית לבן סלמאן), בכדי להשפיע על מחירי הנפט וליצור לחץ על רוסיה, במסגרת המלחמה שבין רוסיה ואוקראינה, והנה, לסעודיה יש עמדה עצמאית, והיא לא מהווה מדינת חסות של ארה"ב, לפחות לא בלי תמורות משמעותיות. לפיכך, ההודעה על ההסכם עם איראן, בחסות סין, מהווה סטירת לחי כפולה לארה"ב – גם כי מדובר בהסכם עם איראן שהיא חלק מציר הרשע (האזורי והעולמי יחד עם רוסיה), ובנוסף, ההסכם נחתם בהובלה ובחסות של סין, שהיא המתחרה הישירה של ארה"ב בתחרות האסטרטגית העולמית.
אז מהם האינטרסים של סעודיה בהסכם? ושל איראן?
כפי שנאמר, האינטרסים סביב ההסכם מרובים ומגוונים. ולהם השפעות רבות בין המדינות, על האזור, ועל היחסים שבין המעצמות.
נתחיל מאיראן. חתימת ההסכם עם סעודיה מהווה הישג כפול לאיראן: ההסכם "מוציא" (לפחות בפומבי) את סעודיה מקואליציית המדינות נגד איראן (איחוד האמירויות, בחריין, ארה"ב וישראל), ובכך מרחיב את הסדקים הקיימים, וההישג המשתמע הוא ההפנמה של סעודיה בדבר עוצמתה של איראן, והמעבר מניסיון להתמודד עימה ולהילחם בה, למצב של להצטרף אליה. זה עניין פרשני כמובן, אך הוא מהווה מסר משמעותי בעולם של דימויים ועוצמות "רכות".
ומה הם האינטרסים של סעודיה? כפי שנכתב, ניתוח המצב לאחר התקיפה באראמקו, חוסר התמיכה וההצלחה במלחמת תימן, מערכת היחסים בירידה עם ארה"ב, וגם ההבנה (לטעמם), כי ישראל מוגבלת באופציה הצבאית כנגד איראן, וכי התקוות והציפיות מישראל שתוביל ותצליח לקדם את ההתנגדות הבינ"ל והאמריקאית כנגד איראן (הן בהיבט הגרעין, והן בהיבטי ההתעצמות וההתפשטות האזורית) – ציפיות אלו לא התבססו בשטח, ואיראן ממשיכה לדהור לעבר הגרעין, ממשיכה את התפשטותה באזור, ובעיקר מתעצמת ומקדמת את תוכניות פיתוח הטילים והכטב"מים שלה באופן אקספוננציאלי ביחס ליכולת המענה וההגנה שלה, ושל בעלי בריתה.
4+אפשר להוסיף לכך את מערכת היחסים העכורה עם ממשל ביידן, וחוסר הרצון להעניק ביטחונות, למכור לסעודיה מערכות נשק מתקדמות, ואף לקדם איתה תוכנית גרעין אזרחית, כל אלו הביאו את ההנהגה בסעודיה, להעדיף (לפחות בשלב זה) הסכם להחזרת היחסים המשותפים עם איראן. האם מעתה ישררו שלום ואחווה בין המדינות? הדרך כנראה עוד רחוקה, נתוני היסוד למתיחות ביניהן לא השתנו, המאבק על ההגמוניה הדתית, האזורית, הכלכלית – כל אלו עדיין קיימים, ולעת הזו סעודיה עשתה מעשה שמצביע על תבונה מדינית עם תועלת מסוימת מבחינתה, וקונה שקט זמני ומסוים (לפחות בציפייה בהקשר המלחמה בתימן).
בכלל, חשוב להבין כי הממלכה הסעודית מתנהלת בשונה מתדמיתה "המתונה", באופן ממולח, מתחת לפני השטח, וב"תמונת ראי" מוקטנת של איראן (המלחמה בסוריה, תימן, לבנון). אך כמו במשחק המדיני – ה"ריאל פוליטיק", זהו עניין זמני בלבד, שינוי מדיניות מצד ארה"ב כלפי סעודיה, הבטחות ותמורות, יחד עם העצמת הסנקציות ולחץ מירבי מצד מדינות אירופה עם ארה"ב על איראן בנושא הגרעין, יכולים להסיט מחדש את יחסי איראן-סעודיה לכיוונים אחרים, שלא לדבר על תפניות בתימן מצד הח'ותים.
המשמעויות לישראל: החלום ושיברו, או "ריאל פוליטיק" ומשחק האינטרסים
לישראל וסעודיה אין יחסים דיפלומטיים רשמיים, וסעודיה לא הצטרפה ל"הסכמי אברהם", ואף לא לניסיונות המאוחרים יותר לצרפה. אולם, קיימת מערכת יחסים מתחת לפני השטח, לא רשמית, ובעיקר חשאית מזה שנים. בשנים האחרונות גברו הדיווחים על שיתוף פעולה מודיעיני-ביטחוני, כחלק מקואליציה אזורית בראשות ארה"ב, המקדמת מענה אזורי משותף לבעיית איראן, בדגש על התחום האווירי והימי. מעין מודל משותף של מערכות גילוי והתראה, הכוללות מענה מתואם לטילים, לטל"ש (טיל שיוט) ולכטב"מים האיראניים.
4+אין ספק שחתימת סעודיה על ההסכם עם איראן, תפגע ביכולתה לשתף פעולה (לפחות באופן שאיראן תדע עליו) עם הקואליציה הזו. מצד שני, אין בהסכם עם איראן משום מכת מוות להסכם עם ישראל. אכן, החוט המקשר המרכזי בין סעודיה לישראל היה ונותר איראן, כלומר, האינטרסים המשותפים כנגד איראן, אולם ככל הידוע, אין בהסכם עם איראן משום כבילה או ביטול אפשרות להסכם גם עם ישראל. זוהי החלטה סעודית עצמאית הנשענת על מכלול שיקולים (מלבד השיקול הביטחוני מול איראן), ובהם גם היכולת (החשובה בעיני הסעודים) של ישראל לשמש כמנוף השפעה על הממשל בוושינגטון. זוהי "עוצמה רכה" של ישראל, הגם שבעת הזו היא לא ממש בשיאה.
בנוסף, קיימים אינטרסים כלכליים הרי ישראל היא מעצמה טכנולוגית; אינטרסים מדיניים (ארה"ב, הסכמת ישראל להעברת האיים סנפיר וטיראן ממצרים לסעודיה), "הסכמי אברהם" והשפעתם האזורית, וכמובן, האינטרס הביטחוני שדובר עליו רבות. באם ישראל תצליח לשנות את היחס לאיראן, באמצעים כלכליים-מדיניים, או/ובאמצעים צבאיים, כך יגדל הסיכוי להסכם בין סעודיה לישראל.
האינטרס הישראלי, והדרך להחלטה
ומה באשר לישראל? אכן, זו "מכה בכנף", לא קלה, אך לא סותמת גולל. כפי שנאמר, מכלול השיקולים והאינטרסים יכול להשתנות, ולאפשר בעתיד הסכם כזה (שוב, ארה"ב היא המפתח לכך). ומה עם הסכסוך הפלסטיני? היוזמה הסעודית משנת 2002 עדיין בתוקף, והיא הייתה החסם המרכזי בפני הצטרפות סעודיה "להסכמי אברהם", בוודאי כל עוד המלך סלמאן חי, ההתעקשות על היוזמה בתוקף (לא מאהבת הפלסטינים, כמו ממעמדה של סעודיה באזור ובעולם הערבי, ומחשש פנימי של אזרחיה).
4+ובאם ישראל תצטרך "לשלם" על הסכם עם סעודיה דרך המסלול הפלסטיני, דבר המנוגד לתפיסתו המוצהרת של ראש הממשלה נתניהו, הטוען כי הדרך לשלום עם מדינות ערב לא עובר בסכסוך הפלסטיני (מסלול עוקף רמאללה), עניין זה ידרוש חשיבה נוספת, ותהליך קבלות החלטות רחב המשתף יותר את חברי הממשלה והקבינט, ואף דיון ציבורי משמעותי, ולא תהליך חשאי המובל ע"י ראש הממשלה עצמו, או מי ממקורביו באופן ממודר. בקואליציה של היום, זה לא יעבור.
כן לנורמליזציה עם סעודיה – אך לא בכל מחיר.
——–
הכותב: אל"מ אורן סולומון, לשעבר בכיר במטה לביטחון לאומי משרד ראש הממשלה, חוקר ומומחה לאסטרטגיה וביטחון לאומי
