כשהייתי ילד ניסיתי להבין למה אנשים שומרים שבת. נולדתי יהודי, אבל גדלתי בבית מאוד חילוני. מאוד מאוד. אבא נע בין אגנוסטיקה לאפיקורסיות; סבא, שהתגורר עימנו, היה נצר למשפחת רבנים מפוארת מאודסה, אבל הוא ואבא נטשו בשואה את הברית עם ה׳. יותר מדי זוועות. פחות מדי אמונה. אפשר להבין. אני בטח לא שופט. רק מתעד. את זיכרונותיי.
אימא הייתה אישה מאמינה מאוד. אלוקים, לא ה׳, נכח בטקסטים שלה כמעט בכל יום. היא ניהלה עימו דיאלוג קולני והייתה כועסת עליו, מדברת עימו מעל לראשינו, מאשימה אותו ואותנו בכל מה ששבר את ליבה או סדק את יומה. אימי הייתה אישה עקרה, יש להזכיר.
בעבורי, ילד חילוני בשנות השבעים, אשר ילדותו עברה עליו ראשית בבית יתומים (מהלידה ועד שהייתי בן 6) ואחר כך ברמת גן, מצאתי עצמי עסוק בשאלת האמונה והנוכחות של אלוקים בחיי. לצד שאלות קיומיות אמיתיות שהעסיקו אותי בילדותי והחיבה שרכשתי תמיד לאנשים מאמינים ולטקסים דתיים, לא הצלחתי להבין את חשיבותו ואת ערכו של הטקס הדתי. את האמונה הבנתי (איך אפשר בכלל שלא להאמין בה׳? מעומק הלב באמת שאינני מבין), אבל הטקסים הדתיים, למרות החיבה שרכשתי להם, נדמו לי חסרי פשר; מעשים הלקוחים מתקופה קדמונית, אשר ערכם וזכות קיומם במרחב של חיי המודרניים היו במקרה הטוב מוטלים בספק.
3+לשאלת שמירת השבת הקדשתי מחשבה רבה כילד. לא הבנתי מעומק הלב מדוע למשל אסור לנסוע בשבת לחיק הטבע, אם השבת בכלל נועדה למנוחה. מה ההיגיון? לא הבנתי. ומה ההיגיון בלא להדליק טלוויזיה אם דרכו של אדם לפרוש מטרדות השבוע היא בצפייה בטלוויזיה או בסרט בקולנוע? הלא לשם כך בדיוק נועדה השבת? באמת שלא הבנתי.
שבת המלכה
בניגוד למיסקונספציה האווילית והמרושעת במקצת שישראל סובלת מ'הדתה', רצה ה׳ הטוב שבשמיים, ויש לי זיכרון לא רע של חיי ושל המרחב שבו התקיימו בשנות השבעים. כל אדם הוגן שזיכרונו לא בגד בו באופן מוחלט יודע לומר שהשבת בשנות השבעים בישראל הייתה שונה לחלוטין מהשבת של שנות העשרים בשנות האלפיים. ישראל של ימינו חילונית מאי-פעם. ללא השוואה בכלל. נוסע חילוני בזמן משנות השבעים שהיה נוחת כאן היה משוכנע לבטח שהגיע לגן עדן של חילונים ושהמלחמה בין דתיים לחילונים בישראל הסתיימה בניצחון החילונים.
לצורך דוגמה אזכיר שפעם אחת נזקק אבי חולה הלב לתרופה בשבת, אבל לך תמצא בית מרקחת פתוח בשבת ב-1978. לך תמצא משהו פתוח. שלא לדבר על התנועה בכבישים, שהזכירה יותר את יום כיפור מאת יום העצמאות כיום. מוכרחים להיות ישרים: ישראל עברה מהלך חילון מטלטל, קיצוני וגם מסוכן לפרקים.
ושבה ועולה השאלה: למה לשמור על השבת ועל קדושתה כאשר מסביב כבר אין קודש, רק חול וחול, ואין הרבה מה לאכול שאינו מזון מזוהם? התשובה, כמו שאומרים, בגוף השאלה. שהרי השבת היא מלכה. צחורה, נאווה, נשגבת. ומאחוריה עומד רעיון פלאי ממש: שאפילו ה׳ בעצמו, מלך מלכי המלכים, אלוף אלופי האלופים הכול יכול ואז גם את מה שאי אפשר, אפילו הוא זקוק למנוחה. לא להפוגה. לא להפסקה. לא לעשר קטנות. לא לוויקאנד בצימר. למנוחה. עמוקה. במהותה. אחת לשבוע. ביום נקוב. אשר מתחיל בשעה נקובה ומסתיים בשעה נקובה. יום שמתחיל ברגע אחד ונמשך יממה תמימה ועוד שני גרם עד לרגע אחר, גם הוא נקוב בזמן.
3+זה מוכרח לעורר את השאלה: באיזה קטע יש גבול למנוחה? מהי מנוחה קבועה, תחומה בזמן ידוע מראש וקבוע בברזל? זו מנוחה או כלא? ובכן, גם כאן התשובה בגוף השאלה. שהרי השבת נקובה בזמן ומדודה במשורה לא כי יש גבול למנוחה אלא משום שהמנוחה הספציפית הזאת, שהבורא מתיר לנו, תחומה בזמן. כי מנוחה שאין לה תיחום הופכת למנוחה נכונה. וזו כבר מנוחה אחרת לגמרי.
הנשמה של האדם
הגאונות האמיתית בשבת היא העובדה שהיא כופה עלינו לנוח, אבל לא פחות מכך שמה גבול למנוחה. והעיקרון הזה נקבע בימים שבהם אנשים עוד לא התחילו לדמיין סמארטפון ואלגוריתמים. אבל הייתה בהם תבונה עמוקה מני ים, עמוקה מני דורות, שה׳ הנשגב קצב את המנוחה ותבע את מוחלטותה לעשרים וארבע שעות, כי זה הזמן שאדם זקוק לו כדי להרפות מהחרטא ומהקשקוש ומהבלי החול ולהעניק לנשמתו רוח ומים מפכים של משהו אחר; משהו נעדר השתעבדות לחול ולגחמות ולצרכים ולכל החולשות הללו שמבקשות להשמיד אותנו כבני אנוש ולהשיבנו למצב צבירה של בעל חיים בהמי במקצת.
הגאונות שבטקסיות השבת היא הכורח של הרוח על החול. היא קוצבת לחול פרק זמן – שישה ימים – ואז אומרת: "סטופ! ועכשיו רוח. ועכשיו לעשרים וארבע שעות ומשהו תאלץ להרהר במה שמפריד בינך ובין הבהמה. וגם ובעיקר באלוקי שבך".
כי השבת היא ההדהוד של נוכחות ה׳ בתוך החול. יותר מהטקסים הקטנים של התפילה, השבת בשל אורכה, בשל דיוקה המטרונומי ממש, קוצבת לנו שישה ימים לרדוף אחרי החומר, ואז יום אחד שבו נתחייב להיזכר ברוחני ובאלוקי הנשגב שבנו.
3+ואם זה לא טקס שחשוב לכבד בגלל השגב הרוחני והגאונות הטמירה שבו, אז מה באמת מבדיל בינינו ובין בהמות? השבת. נדמה לי שהשבת היא מה שמפריד בין אדם לבין מצבו הפגום והחייתי: התחייבות ומחויבות ומסירות עמוקה לרוח. פעם אחת בשבוע. התמסרות מוחלטת. ועל הדרך מנוחה לגוף ולנפש. ותזכורת: המנוחה הזאת היא בכלל עבודת הבורא.
ואם יש מי שאינו עומד משתאה לנוכח הווירטואוזיות הזו, של ההיגיון שמאחורי הטקס הקמאי והקדום הזה של השבת, במיוחד בעת הפוסט-מודרנית המטורללת הזאת, הוא עוצם עיניים לא רק בפני השבת ובפני ה׳ אלא בפני עצם עצמו, יצור אנושי שיש בו מעבר לגוף גם נשמה. כי השבת היא הנשמה של כל אדם. והיא מרימה את ראשה, הנשמה הזאת, פעם אחת בשבוע ומזכירה לנו מה ומי אנחנו ואל מה עלינו לשאוף. מלכה. מלכה אמיתית.
