השם יוג'ין סרנן לא מוכר למרבית האנשים, אבל השבוע לפני 50 שנה, הוא היה האדם האחרון שהלך על פני הירח. משימת אפולו 17 – המשימה המאוישת האחרונה אל הירח שסרנן היה חלק ממנה, הייתה אקורד הסיום של המרוץ הטכנולוגי שהתקיים בשנות ה-70 בין ארה"ב לרוסיה, אשר נאבקו על מנת להטביע את חותמן על דפי ההיסטוריה כמי שפרצו את גבולות החלל ונגעו בכוכבים, תרתי משמע.
כסטודנט צעיר לאסטרונומיה באוניברסיטה של פריז היו אלה ימים מרתקים, מרגשים ומעוררים השראה, עבורי ועבור צעירי אותה התקופה. הנוכחות האנושית על אדמת הירח יכולה הייתה להימשך במשך השנים שחלפו, ואולי זה מה שתוכנן מלכתחילה כשתוכנית אפולו יצאה אל הדרך. אולם, במבחן הזמן, העלויות הגבוהות של המשימות המאוישות, כמו גם שינוי סדרי העדיפויות שינו את פני הדברים. חקר הירח לא היה עוד בעדיפות הראשונה אל מול הרצון לחקור פלנטות אחרות, רחוקות יותר, דוגמת ונוס ומאדים, עליהן ידענו באותה התקופה מעט מאד.
1+אם נחזור אל יוג'ין סרנן, העובדה שמרביתנו צריכים לבדוק בוויקיפדיה מיהו ומה הקשר שלו לירח, אולי מספרת את הסיפור כולו, אודות הסיבה המרכזית להפסקת הטיסות המאוישות אל הירח – אובדן ההתרגשות. אין כמעט אדם שלא מכיר את ניל ארמסטרונג שעשה את הצעד הראשון על הירח ואת המשפט האייקוני שלו – "זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות" – אבל עם כל משימה שיצאה לדרכה לאחר מכן, הלכנו והתרגלנו. אין דבר שגרתי בחלל, אבל המשימות הפכו פחות מרגשות ומעניינות ואתגרים חדשים קראו לנו.
והנה, חלפו 5 עשורים, והכמיהה אל הירח חזרה והתעוררה, והפעם גם ישראל חלק מהחגיגה. רק לפני שנתיים וחצי, היו מיליונים ברחבי העולם מרותקים בהתרגשות גדולה לתמונות שהגיעו מהחללית הישראלית בראשית שביקשה להיות הנחתת הקטנה ביותר שנוחתת על הירח (והנחתת הישראלית הראשונה על הירח), ולמרות התרסקותה, כולנו מצפים כבר לשיגורה של בראשית 2. במקביל ישנם ניסיונות לשוב למשימות מאוישות במסגרת תוכנית ארטמיס, ששמה לה כיעדה העיקרי הנחתת בני אדם על הירח ב-2025.
המסע השתנה, ומירוץ המעצמות פינה את מקומו לשיתוף פעולה חובק עולם, שבו גם מדינה קטנה כישראל מוצאת את מקומה. התחרות עודנה קיימת, שכן בסופו של יום טכנולוגיה נותנת כוח, אולם אין היא דומה ליריבות הקשה שלה היינו עדים בסבב הקודם. במשימת ארטמיס לדוגמה שותפות סוכנות החלל נאס"א של ארה"ב, לצד סוכנות החלל האירופית, היפנית והקנדית כשחקניות מרכזיות, במאמץ מאוחד של שיתוף ומחקר מתוך הנורמה שהירח שייך לכולם, וכולי תקווה שכך יישאר הדבר.
1+וזה לא כל מה שהשתנה. השתנתה גם ההבנה וההתייחסות שלנו למקומם ותפקידם של הרובוטים בחקר הירח, ובכלל. אכן, נוכחות אנושית בחלל בכלל ובירח בפרט, אינה ברת החלפה. ישנם דברים שהעין האנושית יכולה לראות, שהאוזן האנושית יכולה לשמוע, שיד האדם יכולה לחוש – באופן ששום רובוט או מכונה יוכלו לבצע, ומכאן חשיבותן של הטיסות המאוישות. אולם, לצד כך, ישנה הבנה בדבר הצורך והחשיבות של המשימות הלא מאוישות -אלה לצד אלה.
בהיותם תוצר המחשבה והיצירה של האדם, כיום ניתן לומר יותר מתמיד, כי במובן מסוים שיגורם של רובוטים כפי שנעשה בבראשית, כמוהו כידו הארוכה האדם שמושטת אל החלל, פעמים רבות גם אל מקומות שאליהם אנחנו עדיין לא יכולים להגיע. כך הוא כך, דבר אחד בטוח – חייבים להמשיך לחקור – תגליות חדשות מחכות לנו, וגם הירח שאחרי יובל, מצפה לשובנו אליו.
הכותב הוא מרצה וחוקר בחוג לאלקטרואופטיקה במרכז האקדמי לב.
