בדרום יבשת אמריקה, היכן ששוכנת כיום מקסיקו, החלה לפני מאות שנים בקרב שבטי המאיה, הפורפרצ'ה, הנאהואל והטוטונאק, מסורת ייחודית ומלאת נוסטלגיה. בתום עונת הקציר שלדידם מסמלת את תום מחזור החיים החקלאיים, קיימו השבטים טקס עבור 'אלת המתים', שבמסגרתו נערכו מעין אזכרות פגאניות עבור קרוביהם המתים של בני השבט.
עם כיבוש מקסיקו על ידי הספרדים במאה ה-15 פעלו המיסיונרים הנוצריים למגר את החג, כיוון שלדעתם הוא היה מאוד פרימיטיבי ודי לא נחוץ. הם עשו זאת באמצעים מתוחכמים בכדי לא לעורר את התנגדותם של הילידים, כמו למשל על ידי דחייתו ואיחודו עם החג הקתולי 'ליל כל הקדושים' אשר חל בתחילת נובמבר. החג גם קוצר לשלושה ימים וכך ניתק הקשר בינו לבין מחזור החקלאות אשר מושווה עם חיי האדם.
הספרדים "יישבו" את החג וכך הוא למעשה מצוין היום במקסיקו ובעוד מספר מקומות בעולם. ההכנות לקראתו מתבצעות במשך כל השנה, והן כוללות בעיקר איסוף נרות נשמה ופרחים מיוחדים להנחה על הקברים.
כשמתחילות החגיגות נוהגות המשפחות לעלות לקברי אבותיהם, לנקות אותם ולשים עליהם את הפרחים והנרות שנאספו. במשפחות עשירות קיימת מערת קבורה גדולה, המאגדת את כל המתים, ובתוכה נמצא מזבח, עליו נהוג להניח מנחות. הפרחים אשר נהוג לשים על קברי המתים הם פרחי ציפורני החתול, אשר בספרדית מכונים Flor de Muerto – פרחי המוות, ולפי האמונה מזמנים את רוחות המתים. בחלק מהמקרים נהוג להניח קברי טקילה על הקברים, ועל קברי ילדים מניחים צעצועים וממתקים.
במקסיקו עוטים הילדים חלוק לבן ומסכה לבנה, עם ציור גולגולת ועושים תהלוכה מפוארת – כך החג מסתגר גם עם ליל כל הקדושים. גם המבוגרים צובעים את פניהם ונראים כמתים.
לצד התהלוכה, נוהגות המשפחות לקיים סעודה מפוארת וחגיגית. עקב האמונה שרוחות המתים אוכלים את האוכל יחד איתם, מאמינים החוגגים כי מי שיאכל מהסעודה לא ישבע ממנה לעולם, ויישאר רעב.
לצד מקסיקו, המסורת התפתחה לשאר מדינות אמריקה הלטינית. בגואטמלה למשל, הארוחה כוללת את מאכל הפיאמברה, סלט גדוש בנקניקים וירקות, ובפיליפינים נחשב החג לאחד החשובים בשנה, בו המשפחות נוהגות לישון באוהלים השוכנים בתוך בתי הקברות על מנת להתאחד עם קרוביהם המתים. בשנת 2008 הכיר ארגון אונסק"ו בחג יום המתים כמורשת תרבותית.
אהבתם את המושג? יש מושגים נוספים ששמעתם אבל אין לכם מושג מה הם אומרים? אל תשכחו לספר לנו הכל בתגובות!
