י"ז בתמוז בפתח, היום בו הובקעה העיר, והנה בפתח אותו יום הובקעה העיר שוב, כשממשלת ישראל – לראשונה בתולדותינו מאז שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים – מסכימה לביקור חגיגי של נשיא אמריקני בחלקה המזרחי של ירושלים, ללא נציג ישראלי רשמי. ההסכמה הזו של ממשלת ישראל לפגוע במעמדנו כריבון בירושלים, מגיעה בתום שנה בה המחבלים, והמתפרעים למיניהם, ריכזו את מאמציהם בירושלים, והנה בתום השנה הזו ממשלת ישראל מעניקה להם פרס, פרס לטרור.
כיצד ניתן היה להשיב ריקם את דרישתו של נשיא ארה"ב? ובכן, התשובה היא: עם קצת כבוד לאומי. את התשובה הזו מן הראוי ללמוד מהנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן. בפגישתו הראשונה של ויצמן עם הלורד בלפור, בשנת 1906, ביקש הלורד להבין מדוע התנגד ויצמן לתכנית אוגנדה. תשובתו של ויצמן נרשמה לדורות: "מר בלפור – אמר – אילו נתתי לך את פריז תחת לונדון, היית מסכים לכך?" בלפור השיב מיד: "אבל לונדון היא שלנו". ועל כך השיב ויצמן: "ירושלים היתה שלנו, בזמן שלונדון עדין היתה ביצה". לימים אמר הלורד בלפור, שהתשובה האמתית הזו היא שהפכה אותו-עצמו לציוני.
הצביעו: מה חשבתם על הסירוב של יובל דיין ללחיצת יד של ביידן?
כבוד הנשיא ביידן – היה צריך לומר ראש ממשלת ישראל – אנחנו לא נבקש ממך לוותר על חלק מוושינגטון, ולנהוג בה כאילו לא היתה תחת ריבונותך, ואתה לא תבקש מאתנו לעשות כן בירושלים, בירת ישראל הנצחית. אבל ראש הממשלה לפיד בחר לא לעמוד על כבודה של ירושלים, אלא לתת לביידן את מבוקשו, ואז לשקר לעצמו ולציבור, ולספר שזה בעצם לא כל כך נורא. שום דבר לא קרה, ואם קרה – אז מה קרה? בקול תרועת חצוצרות נשתיק את הבזיון לאומי הזה, נצעד על השטיחים האדומים ונרמוס בחגיגיות את כבודה של עיר הבירה שלנו כאילו כלום.
איך בעצם קורה הבזיון הזה, בזמן שבממשלה יושבים שרים שכל חייהם הפוליטיים ידעו והתעקשו לעמוד על זקיפות הקומה הלאומית שלנו בכלל, ועל ריבונותנו בירושלים בפרט? איך ממשלה, שהכריזה עם הקמתה שהיא תהיה ממשלת "סטטוס-קוו מדיני", שלא תבצע שום צעד מדיני משמעותי, לא מימין ולא משמאל, איך קורה שממשלה כזו מסכימה לצעד חסר תקדים שכזה, ואין בתוכה אף פוצה פה ומצפצף? איך קורה שממשלה, שקמה על בסיס העקרון הפריטטי, ואף טרחה לעגן בתקנון עבודת הממשלה את העקרון הזה, כדי שאף צד בה לא יוכל לבצע צעדים חריגים ללא הסכמת הצד השני, איך קרה שהממשלה הזו זנחה את כל המנגנונים הפריטטיים, ומאפשרת ליאיר לפיד להתנהל כשליט-יחיד?
שי לנשיא: ניתוק גוש עציון מירושלים והכרה במדינה פלסטינית
לאן נעלמו שרי הממשלה שנבחרו בקולות הימין? מדוע זנחו את תפקידם הפריטטי להיות שומרי-הסף של ראש הממשלה מהשמאל שהם במו-ידיהם הביאו עלינו? הרי הם עצמם עמלו לדייק את תקנון עבודת הממשלה כדי להיות בטוחים שיוכלו לבלום צעדים אוסלואידיים של לפיד, אז למה עכשיו הם שוכחים לעשות זאת? איפה האחריות הלאומית שלהם? לפיד קיבל את הגה המדינה באופן מלא, ללא שום מעצורים מצד אלה, שרק שנה קודם לכן עמלו קשה לבנות את אותם מעצורים ולוודא שניתן יהיה להפעיל אותם. הם מכירים את המעצורים, אבל בוחרים שלא להשתמש בהם.
הבזיון הלאומי בירושלים הוא רק קצה-קרחון, רק סימפטום של המצב החדש אליו נקלעה מדינת ישראל עם העברת השלטון ללפיד מצד אחד, והסרת האחריות מצד שרי הממשלה שנבחרו בקולות הימין מצד שני. זהו מצב מסוכן שצריך להדיר שינה מעיני כל מי שאוהב את המדינה וחפץ בטובתה.
רש"י בפירושו לפרשת השבוע שלנו, ממקד זרקור על התנהלותו של משה רבינו, בשלב בו נודע לו שאכן נגזר גורלו, והוא לא יזכה להיכנס לארץ ישראל. בשלב הטראגי הזה בחייו, פונה משה רבינו למי שגזר עליו את העונש הנורא הזה, ובפיו בקשה אחת: למנות לו מחליף. "להודיע שבחן של צדיקים" – מבהיר לנו רש"י – "שכשנפטרין מן העולם, מניחין צורכם ועוסקין בצרכי ציבור". לא בעצמו עוסק משה רבינו, לא על עצמו הוא מבקש, לא לעתידו שלו הוא דואג. דאגתו הראשונה היא לעם ישראל" "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".
איילת ויועז, הציבור לא קונה את הניגון המזוייף | יעקב ברדוגו
הרועה הנאמן ממשיך להיות רועה עד הסוף, עומד על משמרתו, מניח בצד את כאבו האישי העצום, ומתמקד בסכנות האורבות לעם עליו הופקד. "יפקד ה'… איש על העדה" מבקש משה רבינו, ומהביטוי הזה – "יפקד" – אנו למדים כיצד תופס המנהיג הענק הזה את מעמדו: הוא מופקד על העם, ועליו למלא את תפקידו בנאמנות. לא שררה רואה משה רבינו בתפקיד המנהיג, אלא תפקיד מחייב ורב-אחריות.
מהצומת המסוכנת הזו אליה הגענו, הצומת שבה אפילו קודש הקודשים של ריבונותנו על ירושלים המאוחדת הופך למרמס, אני פונה לחברי שרי הממשלה, וקוראת להם: לכו בדרכו של משה! אל תמעלו בתפקידכם, עמדו על משמרתכם, השתמשו בכל הכלים העומדים לרשותכם. אתם חייבים להיות כלבי-השמירה של הדמוקרטיה הישראלית, שבחרה ימין, ורק בגללכם קיבלה שמאל. זו אחריותכם, אל תפקירו אותה, ואל תתחמקו ממנה.
