עת הצפירה היא רגע מכונן, רגע מיוחד בו עם שלם עוצר, עומד מלכת ומתאבל יחד על חלליו. ברגע אחד כולם מתאחדים יחד, שוכחים את המחלוקות, שים את המריבות בצד ומתאבלים, זוכרים את הגיבורים, את הנופלים, שים את הכאב במרכז ומנציחים.
הרגע הזה, בו צליל הצפירה מהדהד באוזניים, מרעיש את הנפש קיים עוד קודם לכן, הרבה לפני קום המדינה, בסוף מלחמת העולם הראשונה. במדינות חבר העמים הבריטי, וכן בארצות הברית ובצרפת, נהוג יום זיכרון ב-11 בנובמבר לזכר חללי מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה ומלחמות אחרות. יום זה נהוג מאז ה-11 בנובמבר 1919, ומלכתחילה הונהג לזכר קורבנות מלחמת העולם הראשונה. ביום זה נהוגה דקת הדומייה המוכרת, או שתי דקות דומייה, ב-11:00 לפני הצוהריים, היא השעה בה נכנסה הפסקת האש לתוקפה עם תום מלחמת העולם הראשונה.
צפירות זיכרון בישראל נשמעו לראשונה בנובמבר 1949 ביוזמתן של מספר מועצות מקומיות בישראל בזמן קיומן של הלוויות חללי קרבות, על פי הדוגמה שהונהגה בארצות חבר הלאומים הבריטי ביום הזיכרון שנקבע בתום מלחמת העולם הראשונה ל-11 בנובמבר. דפוס זה אומץ שנה לאחר מכן במסגרת הטקסים הממלכתיים שנערכו לזכר חללי מלחמת העצמאות, ועם קביעתו של יום הזיכרון ב-ד' באייר שולבה צפירת הזיכרון בטקסי יום הזיכרון.
לאחר שינויים רבים בהם היו במהלך היום שלוש צפירות, בליל יום הזיכרון, בתחילת יום הזיכרון בשבע בבוקר ובעת המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, הוחלט על שתי צפירות בלבד – בליל יום הזיכרון בשעה שמונה בערב וביום היזכרון בשעה 11:00 בבוקר בעת הטקסים הצבאיים בבתי העלמין. הצפירה במעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות נוטלה, זאת לאחר ביקורת קשה מצד משפחות השכול אשר אמרו כי המעבר הינו קשה מדי והצפירה בעת הזו מקשה את המעבר עוד יותר.
לבסוף נחקק חוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אשר קובע: "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומייה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים". הצופרים המשמיעים את צפירת הזיכרון הם צופרי האזעקה הנפוצים בערים בישראל, והמשמשים גם בעיתות מלחמה.
