במהלך שעות הבוקר התקיים טקס הזיכרון הממלכתי לחללי פעולות האיבה בנוכחותו של ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט. בראשית הדוברים נאם נשיא המדינה יצחק הרצוג. בראשית דבריו אמר: "כאן, במקום הקדוש הזה, אנו מספרים את סיפור חיינו. זהו סיפורה של גבורת היום-יום, גבורת הבחירה בחיים בישראל. כאן, באנדרטה לזכרם של אותם גיבורות וגיבורי היום-יום, חקוקים שמותיהם זה לצד זאת. מכל רחבי הארץ, מכל הגוונים, הקהילות והאמונות.
פסיפס ישראלי מיוחד במינו, פסיפס של יגון וכאב. פסיפס של גאווה. ישראלים בחייהם, ישראלים במותם, שהטרור לא הבחין ביניהם, וקבע לכולם גורל אחד. הנוסעת באוטובוס, שהייתה בדרכה למקום עבודתה, ולא ידעה שזוהי נסיעתה האחרונה. האבא הצעיר אשר גונן בגופו על בנו הפעוט מפני צרור יריות של מחבל נתעב בלב השכונה. בני המשפחה שיצאו לחגוג במסעדה, ומחבל מתאבד גדע את פתיל חייהם. חברי הילדות ש"בחייהם ובמותם לא נפרדו". גם כאשר השיגו אותם יריות האקדח של מרצח ברחובה של עיר".
"מכובדי, פיגועי הטרור אשר פקדו אותנו בשבועות האחרונים וגם בימים האחרונים, הם הוכחה נוספת לאמת הכואבת הזו, והישראלית כל-כך. ובימים כואבים שכאלו, ובגללם, למרות שכללי הטקס אינם מחייבים זאת, חשתי חובה חשובה לדבר כאן היום, בשנה הראשונה לכהונתי כנשיא המדינה, אתכם – יקיריי, בני המשפחות השכולות של חללי הטרור, ולהביע לא רק את הזדהותי העמוקה, אלא גם את זאת שמפעמת בליבם של כלל אזרחי ישראל.
מיכל ואני ביקרנו בשבועות האחרונים את המשפחות ששכלו את יקיריהן בגל הטרור הנוכחי, בכל רחבי המדינה, מדרום ועד צפון. כל משפחה וסיפורה, כל משפחה ואסונה. כאבם של ישראלים, שחיו כאן את חייהם, והפכו מבלי שתכננו, לגיבורים של יום-יום, לחלק בלתי-נפרד, ועצוב במיוחד, מהאתוס הישראלי. פגשנו משפחות אבלות ומעוררות השראה, דואבות וכואבות – אך חזקות וגאות. פגשנו אלמנות צעירות וילדים יתומים, פגשנו הורים וקרובים אהובים, אחיות, אחים, בנות ובני זוג; פגשנו את כולם. ומה שהפעים אותנו שוב ושוב, הוא החוסן הפנימי, הלכידות המשפחתית, הכוח הבלתי נתפס. יצאתי מכל משפחה ואמרתי למיכל: את העם הזה אי אפשר לנצח! הוא פשוט מדהים. אתם – בני המשפחות היקרות והאהובות – אתם נותנים השראה ועוצמות לאומה שלמה.
אזרחיות ואזרחי ישראל, מאז ראשית ימי היישוב היהודי בארץ ישראל, מלווה אותנו ההתמודדות עם איבתם של מי שאינם רוצים לראותנו חיים כאן. גם בחודשים האחרונים, ואפילו בשבוע הזה, השנאה והמרצחים תקפו והכו בנו ללא רחם. וגם הפעם – הטרור לא ניצח ולא ינצח! מדינת ישראל איתנה מתמיד, חזקה ברוחה ובכוחה, ומגיבה באגרוף ברזל וברוח איתנה, לכל מתקפה ולכל איום. כולנו מייחלים לימים אחרים, ימים בהם נוכל לראות בטרור פרק עבר, שהיה והסתיים. אבל עד שנזכה לבואם של אלה, נמשיך לעמוד על המשמר, ולהגן על עמנו.
יקיריי, בני משפחת השכול, אנחנו מחויבים להמשיך ולספר מדור לדור את סיפור יקיריכם, שבגופם הוסיפו עוד נדבך ועוד קומה להיסטוריה של מדינתנו האהובה. אני מאמין שהקמתו של היכל ההנצחה החדש לזכר חללי פעולות האיבה, ישקף את חלקם בבניית המדינה, ואת סיפור הגבורה של עצם החיים כאן; בחירה שיש בה לעתים סיכון, ומחיר, שאותו לְהַוָּתֵנוּ שילמתם אתם.
יקיריי, אהוביי, בנות ובני המשפחות השכולות, כמו בכל ימות השנה ליבנו אתכם גם היום, ובמיוחד היום, ואנו מייחלים ומתפללים שלא תדעו כאב, צער, ודאבה עוד ושתדעו שמחות רבות. בשם העם בישראל אני נושא תפילה לרפואתם ולשלומם של כלל הפצועים מאירועי הטרור, שיזכו לרפואה שלמה רפואת הנפש ורפואת הגוף. הַשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב. ונאמר אמן. יהי זכרם של חללי פעולות האיבה נצור בליבנו ובלב האומה לעד" סיים הנשיא בדבריו.
רה"מ בנט עלה לנאום, אולם ספג צעקות קשות לעברו: "תתבייש לך! נוכל!" קראו אנשי המשפחות השכולות. ראש הממשלה השיב: "המשפחות השכולות הן קדושות.
מותר לכן לצעוק ומותר לכן לכאוב".
צילום: ביני אשכנזי.
לאחר שנאצץ להמתין מספר דקות עד שהקהל השתתק או אף הוצא מהמקום, החל רה"מ את דבריו ואמר: "מכובדיי, אורי אנסבכר בת ה-19 גדלה במשפחה חמה וטובה ביישוב תקוע שבגוש עציון, התנדבה לשירות הלאומי, שם טיפלה בנוער בסיכון, ועם צרכים מיוחדים במרכז יעלים שסמוך לגן החיות התנכ"י בירושלים. היא הייתה נערה יפת-תואר ויפת-נשמה.
בקיץ 2019 היא יצאה לטייל בטבע, בעין יעל. באותו היום ערפאת ארפאעיה, פלסטיני בן 29 תושב חברון, יצא מביתו עם סכין, עם מטרה אפלה וברורה: לרצוח יהודים. הוא נתקל באורי, התנפל עליה, דקר אותה, פגע בה באכזריות בלתי נתפסת, ורצח אותה. הרוע המזוקק פגש את הטוב המזוקק. החושך המוחלט פגש באור המוחלט. באותו היום, הרוע ניצח בפיגוע.
אבל קיומה של מדינת ישראל כולה, מדינה של אור, של קדושה ואופטימיות, היא הניצחון הגדול ביותר על כוחות החושך.
קדושת היום מורגשת באויר. כל משפחה פה מבכה וזוכרת את יקיריה,זוכרת ומזכירה. מספרת לעולם את סיפורם של אלה שהלכו מאיתנו בטרם עת, שהיה להם עוד כל כך הרבה לתת לעולם, ושחייהם נגדעו בידי אנשי הרוע, האלימות והחושך.
משפחות יקרות, משך שנים פעלתן על מנת לתקן את העוול של היעדר אנדרטת זיכרון רשמית לחללי פעולות האיבה. השנה, פעלנו ואנו מתקנים את העוול ומקצים עשרות מיליוני שקלים להקמת היכל זיכרון עבור יקיריכם, יקירינו. זה המעט שאנו יכולים לעשות.
אחי ואחיותיי, אנחנו זוכרים, מנציחים, אך עדיין מסרבים להאמין. לעיתים הזיכרון הוא בסיפור, בתמונה או בסרטון. ולפעמים כל מה שאפשר הוא ללכת בדרכו של אהרון הכהן, כאשר התבשר על מות שני בניו. התורה אומרת: "וידום אהרון".
לשדה הקרב חוקים משלו, אבל לצערנו, בישראל כל העם חזית. משחר הציונות ושיבת ציון, אויבינו לא השלימו עם קיומנו כאן. הם סבורים שאם הם יהרגו בנו, אנחנו מתישהו נישבר. כמה הם טועים.
כמה שטוף שנאה צריך להיות כדי לפגוע באנשים תמימים, שלא חיפשו אלימות או קונפליקט, שחטאם היחיד היה שהם יהודים, ישראלים, שרוצים לחיות בשלווה במולדתם.
גם בימים ובשבועות אלה אנחנו מתמודדים עם גל טרור. לגל הזה יש מאפיינים יחודיים לו, כמו לכל אחד מהגלים שחווינו. פעם אלה אוטובוסים מתפוצצים, פעם נערים עם סכינים, פעם טרור מאורגן ופעם טרור בודדים.
המאפיינים שונים, אבל המוטיבציה נשארה זהה – להפוך את חיינו כאן, במולדת שלנו כאן בארץ ישראל, לגיהינום.
אם רק אויבנו היו משקיעים בבניית עתידם עשירית מהאנרגיה שהם משקיעים בלהפריע לנו, מצבם היה שונה לגמרי. אך הם בוחרים בקידוש המוות, מה שמותיר להם להתבוסס בעוני, בעליבות ובתחושת קורבנות קבועה.
מכובדיי, אנחנו כבר למדנו שאנחנו יכולים לקחת אחריות רק על עצמנו ועל ההחלטות שלנו. לא של אף אחד אחר. וההחלטה הבסיסית שלנו, מראשית הציונות ועד היום, נשארה בעינה: אנחנו נשארים איתנים על אדמתנו. אף אחד לא ישבור את רוחו של עם ישראל. שום דבר לא יזיז אותנו מכאן. כי נצח ישראל לא ישקר.
כל מי שמתבונן במדינה המופלאה שלנו בעינים צלולות ובלב פתוח – לא יכול אלא להתפעל: בעודנו מגינים על עצמנו, לפעמים ממש פיזית, בבית הקפה או בתחנת האוטובוס, בנינו כאן מדינה למופת. מרכז עולמי של טכנולוגיה וחדשנות, מעצמה של ארגוני חסד וערבות הדדית, של תרבות ואמנות, מנוע כלכלי מהחזקים בעולם,
פריחה של עולם התורה, דמוקרטיה תוססת.
כל אלה מתאפשרים בזכות הרוח הפועמת באנשים המופלאים בזרועות הביטחון שלנו,
בזכות צה"ל, המוסד, השב"כ, בזכות משטרת ישראל, ובזכות כל אותם אזרחים, ישראלים טובים, בעלי תושייה, שנרתמים לכל משימה בזמן אמת ושלפעמים אפילו מגנים בגופם על זולתם, כפי שעשה ויאצ'סלב גולב, זכרו לברכה, שהציל את חייה של ארוסתו, בפיגוע באריאל רק לפי כמה ימים.
אל מול גל הטרור הזה, נפעל תחת עקרון אחד: יוזמה. נגיע למקומות בהם נמצאים המחבלים, לבסיסיהם, לבתיהם. אין מקום שהוא מחוץ לתחום מבחינתנו.
נגיע אליהם בכל דרך אפשרית, ונבוא עימם חשבון. אין ולא יהיו שום חסמים או מגבלות במלחמה בטרור. חובתנו המוסרית העליונה – להגן על חיינו, בכל מחיר.
אורי אנסבכר, השם ייקום דמה, הותירה אחריה את המילים הבאות: "עשי שיהא עולמך עולם של שלום, שלום עולמים, שלום עלומים".
רבותיי, כדי שנוכל להילחם ולצמוח, להיאבק ולשגשג, אנחנו צריכים שהחוטים שמחברים בינינו יהיו חזקים כפלדה.
האחדות הישראלית היא-היא חומת המגן שלנו מול כל מתקפה, מבחוץ ומבית. מרחוק ומקרוב. חוזק אחדותנו מגדיר את חוזק העם. עוצמת השלום הפנימי שלנו תבטא את היכולת שלנו לחיות פה יחד. האחדות הזאת, היא שמאפשרת לנו להרים את הראש כל שנה מחדש. לעשות את המעבר הבלתי נתפס מזיכרון לתקומה. מאבל לחגיגות. ולהמשיך בחיים, ולזכור, לזכור תמיד ולא לשכוח. רוחכם, משפחחות יקרות, מפיחה בנו חיים. היא נותנת לנו משמעות.
הרוח הזו – של אמונה בצדקת דרכנו בארץ הזו – היא שתבטיח שנהיה כאן לעד, חזקים, זוכרים, מאוחדים. אנחנו כאן מתחייבים: נעשה הכל שעולמנו יהא עולם של שלום, שלום עולמים, שלום עלומים. יהי זכר הנופלים ברוך".
לאחר דבריו של רה"מ עלה נציג המשפחות השכולות ואמר כי הוא מתנצל על האירוע שהיה לפני זמן קצר. למרות דבריו, הוסיפו בני המשפחות השכולות שהיו המקום לצעוק כי הם אינם מתנצלים כלל.
קודם לכן, בשעה 11:00 נשמעה צפירה בת 2 דקות, ומיד לאחר מכן נפתח טקס הזיכרון המרכזי בהר הרצל במעמדם של ראש הממשלה נפתלי בנט, נשיא המדינה יצחק הרצוג, יו"ר הכנסת מיקי לוי והרמטכ"ל אביב כוכבי.
את נר הזיכרון הדליקה הגברת אילנה כליף, אלמנתו של סמל במילואים גדעון (גידי) כליף זכרו לברכה, שנפל ב ב' בטבת תשמ"ד, שבעה בדצמבר 1983 במלחמת שלום הגליל.
את תפילת "יִזְכּוֹר" אמר סגן אלוף אורי רון, מפקד במכללה לפיקוד טקטי. סגן אלוף רון שרת בהנדסה קרבית ונפצע פעמיים: הוא נפצע קשה מפגיעת טיל נ"ט בלבנון במלחמת לבנון השנייה, לאחר שיקום ארוך חזר לשרת ונפצע במבצע נגד מנהרות חמאס בעזה מהפעלת מטען באלפיים ושלוש עשרה. לאחר השיקום שוב חזר לשירות קרבי בצה"ל.
תפילת "קדיש" אמר מר שלמה שרון, אביו של סמל ראשון אסף אסי שרון ז"ל שנפל ב- י"ג בטבת תשנ"ט, אחד בינואר 1999.
רה"מ נפתלי בנט פתח בדבריו: "יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום מקודש במדינת ישראל. לפני כמה רגעים עמדנו יחד, כאיש אחד בלב אחד, לקולה המרעיד, המצמית, של הצפירה. קול דממה דקה. קול שתיקתם של אלפי הנופלים במערכות ישראל. מי באש ומי בחרב, מי בקרב, ומי במלחמה, מי באימון, ומי בתאונה. וספר הזיכרונות כבר נפתח מעצמו, ואנחנו זוכרים את החיוך, את החיבוק, את שיחת הטלפון האחרונה.
"ואנחנו מביטים סביב ורואים פנים חדשות, מיוסרות. פניהם של המצטרפים החדשים, בעל כורחם, אל משפחת השכול הישראלית הגדולה. גבורת לוחמינו מלווה אותנו מתעוזת אבותינו הקדומים, דרך שחר הציונות ועד ימינו אלו, כחוט שני".
רה"מ בנט סיפר על שני לוחמים והקשר ביניהם: "נתן אלבז נולד במרוקו, עלה לבדו לארץ, והתגייס לגבעתי בשנת 1952. בעודו פורק רימוני יד באוהל שבבסיס, הוא שמע לפתע קול נקישה, והבין שהניצרה של אחד הרימונים השתחררה ושיש לו שלוש שניות בלבד למנוע אסון. הוא יצא מיד מהאוהל כשהרימון בידו, וצעק לחבריו שיסתתרו".
"בשנייה שנותרה, הוא הבין שאין לו היכן להשליך את הרימון מבלי לפגוע בחבריו, הוא עטף את הרימון בגופו והתרחק מהם בריצה. הרימון התפוצץ. נתן אלבז נהרג תוך שהוא הציל את חיי חבריו. על מעשה הקרבתו של טוראי נתן אלבז הוענק לו עיטור המופת".
2+"רועי קליין נולד ברעננה, לא רחוק ממקום מגוריי" סיפר רה"מ. "הוא התגייס לצה"ל וצמח ביחידת אגוז. הוא יצא ללמוד תורה, ולמד גם באוניברסיטה, וחזר לצה"ל. במלחמת לבנון השנייה, הוא שירת כסמג"ד בגדוד 51 של גולני. במהלך הקרב הקשה בבינת ג'בייל, נזרק רימון לעבר הכוח עליו פיקד".
"בחלקיק שנייה הוא זינק על הרימון, נשכב עליו, וקרא "שמע ישראל". רועי קליין נהרג תוך שהוא הציל את חיי חבריו. על מעשה הקרבתו של רב-סרן רועי קליין הוענק לו עיטור העוז", אמר.
מתוך הסיפורים אמר בנט: "52 שנים מפרידות בין מעשה הגבורה של נתן אלבז לזה של רועי קליין אך חוט של מסירות נפש וגבורה יהודית מחבר ביניהם. נתן אלבז ממרוקו, רועי קליין מרעננה. שונים ברקע, זהים באהבתם – אהבתם לארץ ישראל, אהבתם לעם ישראל, אהבתם למדינת ישראל.
נתן אלבז ורועי קליין, לצד כל החללים שלנו, הותירו לנו צוואה. במותם, הם ציוו לנו את החיים ביחד. אחיי ואחיותיי, אם לא נהיה ביחד – לא נהיה בכלל. אין לנו קיום כשבטים מסוכסכים, אלא רק כאומה מגוונת ומאוחדת.
אחינו ואחיותינו קבורים באדמת ארצנו, ומעמיקים את שורשי החיבור שלנו כאן, כדי שאנחנו נמשיך להצמיח כאן עץ חיים. עץ עם ענפים רבים ומגוונים, ועלים שונים ויפהפיים. אך כל הענפים וכל העלים מחוברים לגזע אחד, לעץ אחד. ביחד".
2+כמה העם שלנו משתוקק לאחדות. כמה הערבות ההדדית טבועה בנפש שלנו. רואים זאת ברגעי משבר, רואים זאת גם ביום זה. הנה, למעלה ממיליון וחצי ישראלים פוקדים ביום הזיכרון את בתי העלמין הצבאיים. זו תופעה ישראלית ייחודית שאין לה אח ורע.
ההשתתפות האדירה הזו היא עדות למחויבות שלנו כאומה לנופלים, ולערבות ההדדית המפעמת בעורקיה של החברה הישראלית. זו עדות לערך החברות ולכבוד שאנו רוחשים, למי שמסר את נפשו, למען המדינה, למעננו. זו שבועת אמונים, ברית, שלנו כעם.
זו הצהרה שבמסע הישראלי הזה – מסע של גבורה, מסע של אבל וכאב, מסע של מסירות ועוצמה – כולנו שותפים. כולנו יחד כאן. עם גורל אחד. עם ייעוד אחד. זר לא יבין זאת. אבל כאלה אנחנו – עקשנים, נחושים, חדורי מטרה, מלאי אמונה בצדקת הדרך.
כשאתה פועל בשכם או תופס קו במוצב בצפון, כשאתה פוגש לוחמים-אחים ונלחם איתם, כשאתה מכיר אחד את השני, הנפשות נקשרות. כשמגיעים לבקו"ם כמתגייסים צעירים, פוגשים מתגייסים אחרים, שאינם מוכרים. מהר מאוד צומחים להיות אחים, לוחמים, משפחה.
לומדים לפעול כמו גוף אחד, נכונים למסור את נפשנו איש עבור חברו, לא משנה איפה גדלנו, וכיצד חשבנו שנכון לעצב את המדינה הזו, היקרה לכולנו כל-כך.
אזרחי ישראל, אנחנו נלחמים מול אויב אכזר ותאב-מוות. יום אחרי יום אנחנו מקבלים תזכורת לכך שהמסע טרם הושלם. אויבנו, במקום לבנות את חייהם ועתידם, לא מרפים מהרצון שלהם להרוס את חיינו. אבל איפה הם ואיפה אנחנו.
האויב מתבוסס בעוני ובתחושת קורבנות אומללה, ואילו אנחנו בנינו כאן מדינה פורחת, חזקה, אופטימית. התשובה שלנו לאויבינו: קיר ברזל של עוצמה.
אלימות וטרור הם לא תופעות טבע או גזירות גורל שמדינת ישראל תשלים איתן. אנחנו נכה לא רק במי שפוגע בנו ישירות, אלא גם במי ששלח את אותו. עידן החסינות של מחוללי הטרור נגמר.
לא רק המחבל השליח בקצה יישא במחיר, אלא גם שולחו, ואפילו אם הוא מרוחק אלף קילומטר מזרחה מכאן. משטר שמממן את הטרור, משטר שמחמש את הטרור, משטר שנותן את הפקודה לטרור לא יוכל להסתתר יותר, בפחדנות מרוחקת.
הוא כבר החל לשלם את המחיר, שרק יילך ויגבר. אויבנו ייפגשו עוד ועוד יוזמה, תקיפות וחדשנות. לעימות הבא, אם נידרש לו, אנחנו נחושים להגיע מוכנים ומאומנים, מפתיעים ולא מופתעים, ולהכות באויב מכה קשה וחותכת. אנחנו נמשיך להתעצם בהיקפים כאלו כך שבסופו של דבר, יום אחד, אויבינו יבינו כמה חלומם להשמידנו הוא חסר תוחלת.
חבריי, איננו שוכחים את השבויים והנעדרים, את אלה שלא שבו מהקרב. את הדר גולדין, ואת אורון שאול. את אברה מנגיסטו ואת הישאם א-סייד, שאר הנעדרים שלנו. אנחנו היינו שם כששלחנו את הבנים פנימה ואנחנו כאן כדי להמשיך במחויבות להשיב אותם הביתה. זוהי המשמרת שלנו, זוהי המחויבות שלנו.
איננו שוכחים גם את אלו הפצועים בגופם ובנפשם, את אלה שיצאו מהמלחמה אבל היא לא יצאה מהם. אנחנו נמשיך ונלווה אותם את נכי ופצועי צה"ל ומערכות הביטחון בגוף ובנפש במלחמה היומיומית שלהם לחיים של כבוד וביטחון.
משפחות אהובות, כל האהבה שאנחנו מבקשים להרעיף עליכם ביום הזה, אין בה כדי להשקיט את הכאב. יותר מתמיד, אנו נדרשים לחזק את הרקמה האורגת את כולנו לאומה אחת. להוכיח שאפשר לפעול ביחד לא רק בשדות הקרב, אלא במרחבי החיים. האחדות היא יסוד העוצמה שלנו.
"שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ. לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. לְמַעַן בֵּית אדוני אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ".
יהי זכר הנופלים ברוך ונצור בליבנו לעד".
בשעה 13:00 יתקיים טקס זיכרון ממלכתי לנפגעי פעולות האיבה שיתקיים גם הוא בהר הרצל, באתר הזיכרון לחללי פעולות האיבה. את הטקס יכבדו בנוכחותם נשיא המדינה, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ונשיאת בית המשפט העליון.
בשעה 16:00 יתקיים טקס האזכרה הממלכתי לחללי המחתרות ולעולי הגרדום בנוכחותם של שר המפטים גדעון סער, חבר הכנסת ישראל כץ ונשיא ביהמ"ש המחוזי בחיפה, השופט אברהם אליקים. טקסי יום הזיכרון יינעלו באירוע המיוחד ביותר בשנה – הלא הוא טקס הדלקת המשואות בהר הרצל.
הרמטכ"ל כוכבי נשא דברים מרגשים בטקס אמש וסיפר: "הדרך הייתה שקטה, לוחמי השייטת התקדמו בצלילה ומאחור בסירות, לוחמי סיירת מטכ"ל. ליל חצי ירח, 1969. הם נעו אל האי גרין שבלב ימת סואץ. הם נעו אל לב הסכנה ועוד רגע יפתחו בהתקפה. ארבעת אלפים שנה קודם לכן, על שביל בדרך לכאן ממש, צעדו בשקט, אל הסכנה, אל הר המוריה, אב ובנו, אברהם שאמר הנני ויצחק.
הרמטכ"ל כוכבי נואם בטקס
"צרורות המקלעים הפרו את השקט באחת. הלוחמים הסתערו על האי, הם תקפו את המצודה שבמרכזו, וניהלו לחימה מטווחים קצרים. הכדורים שרקו לכל עבר וגם לכיוונו של חיים שטורמן, שמחיר הסכנה היה צרוב בו מילדות. הוא נקרא על שם סבו, שנהרג ממוקש במהלך משימת סיור".
נאום הרמטכ"ל: "לומר הנני – הרוח שירשנו מאברהם אבינו" | צפו
במהלך הטקס במשכן הכנסת בערב יום הזיכרון, יו"ר הכנסת מיקי לוי נשא דברים וסיפר: "אחי הצעיר פנחס. קראנו לו פיני. היינו חמישה אחים. אני הבכור, הוא – שנתיים אחריי. פיני היה צעיר ומוכשר מאוד. הוא לחם כצנחן במלחמת יום הכיפורים, ובתקופת ההתשה שאחריה. הוא היה רואה חשבון מצליח, וטיפס מהר בסולם תפקידי ההנהלה בבנק ירושלים. פיני נשא לאישה את שושי, והיה בעל למופת, ואב לרועי ודורון. פיני היה אהוב על הבריות: פיו וליבו שווים תמיד, פעיל ותורם לאחרים, ממייסדי היישוב גבעון החדשה, שבו התגורר ואת התקציב שלו ניהל בהתנדבות.
2+"הוא יצא לשירות מילואים בבקעת הירדן. מחבל חדר למוצב. בקרב שהתנהל, נהרג אחי. אחי הצעיר פיני. מלח הארץ. אחי, ששיחק איתי בשכונה, שהתייעץ עימי, ואחר כך יעץ לי בחוכמה ובאהבה. שחגג את בר-המצווה לרועי כמה שבועות לפני שנהרג". בקול רועד סיפר על מילותיו האחרונות לשושי אשתו בטלפון מהמוצב: "שמרו על המשפחה. שמרו על המדינה. שמרו על הבית, בכל מחיר".
צילום: דוברות הכנסת
"אני שב ומבטיח לך פניני אחי שאני אישית ואנחנו כולנו שומרים על הבית בכל כוחותנו אבל המחיר שמשלמים אימא שרה ואבא מצליח, עליו השלום, שושי הרעיה, רועי ודורון, ואנחנו כולנו, מדינת ישראל, הוא מחיר כואב כל כך. אחי הצעיר פיני. אתה בליבנו לנצח. אתה בליבי, לתמיד", סיים לוי בדמעות.
