אביחי,
פתאום געגוע.
אני יושבת והזיכרון מגיע לו משום מקום.
תופס אותי ככה פתאום.
אני שמחה בו, למרות שהוא תפס אותי לא מוכנה,
כבר עבר זמן רב מאז שהתגעגעתי בפעם האחרונה.
חג פורים בחיים אחרים לגמריי, כל כך אחרים, שנדמה כלא היו לפעמים.
אנחנו יוצאים ל"חפש ת'מדריך" המסורתי, בעיר העתיקה ירושלים.
זאת הפעם האחרונה שאני מחפשת אותך על הארץ, ולא בשמיים.
התחפשת לזוג דתי עם מישהי מהיישוב.
היית נראה כל כך בטוח בעצמך, איש טוב וחשוב.
אני זוכרת את הדמות שלך, מעיל בצבע קרם בהיר, חולצה שחורה ומשקפיים כהות.
כל כך הלמה אותך הדמות.
התאימו לך החיים המבוגרים האלו שאליהם לא הספקת להגיע,
חיים שלמים שיכלו להיות..
אך נקטעו באופן מפתיע.
המכתב של דליה, אמה של אודליה הי"ד: "רק שעה אני מבקשת"
תמיד הכי קשה לי התהייה הזו של מה אם…?
מה אם היה לנו קצת יותר זמן יחד?
האם החיים היו סופסוף נטולי פחד?
איך היו נראים החגים שנה אחריי שנה?
האם עלילת החיים שעברנו מאז היתה משתנה?
היינו מלוכדים? מאושרים?
חוגגים עם מלא מלא אחיינים? אביחיים קטנטנים..
בטח היה לך בית מלא ילדים קופצים רוקדים..
מה היה אם…?
אם זה היה קורה, אבל בזמן חיים אחר..
כשהיית מספיק קצת יותר..
והיינו זוכים בעוד זמן איתך
והיינו משפחה.
ככה פתאום מגיע געגוע כזה, הוא מופיע ממש משום מקום..
אז מה אומר אחי,
אולי תקפוץ להגיד שלום?
