רבקה פישר היתה רק בת 9 כשהתחילה השואה האיומה. ביומנה כתבה, שזכרונות ילדותה מסתכמות בסבל מתמשך עקב העובדה שנותרה לבדה יחד עם דודתה ובמשך 3 שנים נאלצה לנדוד עד שהגיעה לחוף מבטחים.
צפו בסיפורה של רבקה:
"ימים של שחור – היום בו הגיעו הגרמנים ובצעקות קראו ליהודים להתאסף בקרבת ביתנו. הובטח לנו כי נשהה במחנה עבודה בו נוכל לעבוד בצורה מסודרת, אך בדיעבד הסתבר כי מחנה עבודה זה היה מחנה סלקציה בו החליטו הנאצים לחסל את כל יהודי האזור.
לפני כן זוכרת אני את עצמי, בת 9 רצה במחנה ומחפשת קליפות תפוחי אדמה בפחים, רק כדי לתת לאימי שסבלה מפציעה בעקבות מכות שקיבלה מקצין גרמני. בפח המרכזי מצאתי כמה קליפות, הכנסתי אותן מתחת לחולצה והתחלתי ללכת לכיוונה של אימי. לפתע עצר אותי גרמני והורה לי להרים ידיים ומשסרבתי – הוציא את האלה והחל להכות אותי מכות נמרצות, רק בנס לא נפחתי את נשמתי.
ביום האחרון לשהותנו במחנה אמרו לנו להתרכז בבית הכנסת הסמוך. נכנסנו עם חשש אומנם אבל היתה תחושה טובה – בית הכנסת, סממנים יהודיים, ספרי תורהץ לפתע ניגש אלי אבי והורה לי לברוח מכאן מהר: "אל תשאלי שאלות, רוצי מיין קינד (ילדה שלי)".
ברגע שהגרמנים הסתובבו הצלחתי לברוח מחוץ לכותלי בית הכנסת והתרחקתי. חיכיתי לראות מדוע הורה לי אבא לברוח. ואז, ברגע אחד, סגרו את הדלתות והציתו את בית הכנסת בו היו מאות יהודים, בתוכם אבא אמא והאחים שלי. בכיתי מעמקי נשמתי, בכי שקט שלא נשמע תוך שאני שומעת את הזעקות של הוריי. זעקות שעד היום מהדהדות באוזני.
אבל הנחמה שלי, כשאני רואה בתי כנסיות מלאים בארץ ישראל אני מרגישה שניצחתי את מי ששרף את הוריי במקום המקודש לעם ישראל", מסיימת רבקה את סיפורה.
