מרים אשל, ניצולת מחנה ההשמדה אושוויץ, משתפת אודות המסע המצמרר למחנה ההשמדה יחד עם משפחתה – שמצאה את מותה זמן קצר אחר שהגיעו אליו:
ישבנו בסלון הבית. לפתע הגיעו כמה קצינים, אחד מהם פתח את הדלת וצעק: "כולם החוצה". נדחפתי קצת לאמא, חשבתי שזה מחסה בטוח, אבל הוא אחז בנו בחוזקה, ותוך שהוא מכנה אותנו כלבים דחף אותנו החוצה כאילו היינו חיות. תוך כדי יציאה שאלתי את אמא: "מדוע הוא מכנה אותנו כלבים?", את מילותיה השקטות: "אל תדברי" – אי אפשר לשכוח.
צפו בסיפורה המטלטל של מרים:
התחלנו את הנסיעה עד שהרכבת נעצרה לפתע והתחלנו לרדת. הייתי ילדה קטנה, אבודה. סבא, סבתא והאחיות נעלמו לי ואני ואמא הולכות עם התינוקת. נאמר לנו שהולכים למנגלה, לא ממש ידעתי מה זה, אבל מהר מאוד הבנתי. קרבו אותנו אליו כשהוא יושב עם מקלות ומשטרה מסביב. אם אתה לא שומע מה שהוא אומר – המשטרה עוזרת לך לשמוע עם הכידון או עם המקלות, או שלא תשמע יותר לעולם.
הובילו את הילדים לתוך היערות, חפרו בורות וזרקו אותם חיים. לא לקח הרבה זמן עד שאמרו לי במחנה שהייתי "אל תדאגי, את צריכה להיות חזקה. אמא שלך כבר לא סובלת – הם כבר "דאגו לה" וגם לאחים שלך". לא בכיתי. קיוויתי שיום אחד יבוא תורי, אבל הגיע יום אחר, יום של הצלה – זכיתי להגיע לארץ ישראל ולצאת מהתופת. אבל למרות הכל, את הפצע המדמם שאני עברתי גם הזמן לא יכול לרפא. תהא נשמתם של הנרצחים צרורה בצרור החיים.
