שלמה, ניצול שואה ממחנה ההשמדה אושוויץ, היה רגיל להגיע פעם בשנה לבית הכנסת בעיר חולון לומר קדיש. היה זה בתאריך קבוע ולאחר אותו יום היה נעלם לשנה שלימה שוב. באחת הפעמים שאל אותו רב בית הכנסת לפשר העניין ושלמה פתח בסיפורו.
צפו בסיפור המלא:
"בזמן השואה", סיפר, "היינו אני ואחי יוסלה באותו מחנה השמדה. יצאנו לעבוד בשעת בוקר מוקדמת וכאשר תנאי מזג האויר הקשו עוד יותר חזרנו לצריף כדי להתארגן. השעה היתה 04:00 לפנות בוקר הנאצים הודיעי שמי שיאחר למסדר שיתקיים בשעה 05:30 ישלם בחייו.
יוסלה אמר לי שהוא עייף, לא מסוגל לעמוד יותר על הרגליים וחייב לנוח מעט, בוא נישן שעה ונקום חדשים. "בשום פנים ואופן", עניתי, "אני לא הולך לישון, לך תישן אתה ואני אעיר אותך למסדר". מכיוון שחששתי להרדם, יצאתי מהצריף כדי להתקרר בשלג שהציף את המחנה.
לפתע ראה אותי קצין והחל להריץ אותי אותי ממשימה למשימה עד צפירת המסדר. כשנשמעה הצפירה רצתי יחד עם כולם לספירה שהחלה והסתיימה תוך דקות. כששוחררנו, פחד מוות אחז אותי כשנזכרתי שלא הערתי את אחי. רצתי אחוז טירוף לתוך הצריף כדי לראות מה שלומו של יוסלה. כשנכנסתי ראיתי אותו ישן, אך כשהפכתי אותו כדי להעיר אותו הבנתי שזו שנת עולמים. הקצין הנאצי הקדים אותי וירה בראשו.
"היום בו אני מגיע לכאן", אמר שלמה לרב בית הכנסת, "זה היום בו ארע המעשה ואני, לא מסוגל לסלוח לעצמי על כך שלא הערתי את אחי. יום השואה עבורי הוא יום בו אני נזכר באחים שלי מהעם היהודי שגם כן הלכו לישון שנת עולמים", סיים את סיפורו העצוב.
