במלחמת העולם השנייה נרצחה רוב יהדות אירופה. מתוך למעלה מ-7 מיליון יהודים שחיו בה ערב השואה, 6 מיליון מתוכם נרצחו. הנותרים הספיקו לעזוב את ארצם וחלק נוסף שרד את התופת כשהשורדים מכונים "שארית הפליטה". אחרים מהנותרים הסתתרו בזהות בדויה או במקומות מסתור ובבתי משפחות זרות, או ניצלו על ידי חסידי אומות העולם.
צפו בכתבה המספרת את סיפורה של שארית הפליטה:
חלק מהניצולים, בעיקר מהולנד, בלגיה, צרפת והונגריה, חזרו לארצותיהם, אולם לרבים אחרים לא היה לאן לחזור ואלו שניסו – לא התקבלו בברכה. בפולין למשל, התבצעו מספר פוגרומים ביהודים גם לאחר השואה, עם חזרתם לביתם. רובם החלו לחפש את יקיריהם במקומות בהם רוכזו היהודים או את ילדיהם שנתנו למסתור ולרוב לא נמצאו ופליטים רבים נעו ונדו ברחבי אירופה. בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים שכונו "מחנות העקורים" וארגון הג'וינט ניסה לדאוג לצרכיהם כפתרון זמני.
בעייתי במיוחד היה גורלם של הילדים היהודים לאחר המלחמה, רובם שרידים יחידים למשפחותיהם. הם נתקלו בקשיים כספיים ובאנטישמיות קשה ורק מקצת הילדים הניצולים נקלטו במקומות ריכוז . ארגונים ציוניים החלו לאתר ולפדות ילדים שהוסתרו אצל נוכרים ובמנזרים. הסיפור המפורסם ביותר נסוב על הרב כהנמן, מייסד ישיבת פוניבז', שנסע לאתר ילדים יהודים שנלקחו לכנסייה וזהותם היהודית היתה בסכנה. משהגיע לכנסיה נאמר לו על ידי הכומר שאין כלל סיכוי לדעת מי הם הילדים היהודים מאחר והם נטמעו בין שאר הילדים ששהו בכנסיה. הרב כהנמן ביקש דקה ולא יותר, נכנס לאולם בו שהו הילדים, נעמד על כיסא וזעק את הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". באותה עת הרימו את עיניהם הילדים שהפסוק הזכיר להם את ילדותם ואת אשר ינקו בביתם ורצו לרב היהודי תוך שהם בוכים וממלמלים ביידיש "טאטע טאטע(אבא, אבא)".
