תענית בכורות היא מנהג יהודי בו בכורים (ובמעט מקומות גם בכורות), צמים בערב פסח (י"ד בניסן) מהבוקר עד ליל הסדר. הורים לילד בכור אשר אינו יכול לצום מפאת גילו או בגלל סיבה אחרת, יאלצו לצום במקום בנם . לא כל הקהילות היהודיות מקפידות לקיים אותו, וביהדות תימן למשל הוא לא קיים כלל.
מקור המנהג הוא במסכת סופרים (פרק כ"א, הלכה א'), שם מצוין שאסור להתענות בערב הפסח, כלומר לצום, מלבד הבכורים. על אף שלא מצוין בדיוק למה הבכורים נדרשים להתענות, הנימוק ההגיוני הוא שזהו צום לזכר הצלת הבנים הבכורים בעם ישראל, בעת מכת בכורות. כזכור העבריים מרחו דם של שה על משקופיהם וכך נפסחה עליהם המכה, ופגעה רק בבכורים המצרים.
יש גם סברה נוספת לפיה הבכורות מתאבלים כיוון שעבודת בית המקדש הייתה במקור אמורה להיות נחלתם, אך לבסוף המשימה והטלה על הכהנים ובפסח יודת הקורבנות מגיעה לשיא. על כן הבכורים במיוחד בחג הפסח אמורים להצטער.
אבל רגע, לפני שאתם ממהרים לבדוק מתי אתם צריכים לעשות סעודה מפסקת, בימינו קיימים מספר תחליפים שמספקים "פטור" לבכורים. הרי בינינו, לצום בערב פסח, כאשר שלב האוכל מגיע מאוחר מאוד בלילה, זה חתיכת כאב ראש ובואו נאמר שבכל משפחה יש לפחות אדם בכור אחד שיצטרך לעשות את זה. אז מה עושים היום?
רוב הבכורים נוהגים לאכול בסעודת מצווה (כגון זו של סיום מסכת, חתונה או ברית מילה) בערב החג, כיוון שאכילתה דוחה את הצום שהוא רק מנהג. כיוון שחתונות ושאר שמחות פחות נפוצות במועדים אלו, רוב הבכורים הולכים על סיום מסכת משובח וממשיכים הלאה אל הכנות החג.
ואמנם, ברחבי עולם יש קהילות שהחליטו לשמר את המנהג הקדום ולקיימו בדקדוק. למשל בצפון אפריקה ובאמסטרדם, שם מתקיימים מנייני תפילה מיוחדים בערב הפסח לבכורות שצמים, עם התוספות המיוחדות שנאמרות בימי תענית.
אז בכורים, עכשיו אתם יודעים, שמלבד המעמד המשפחתי המפואר, אתם יכולים להתגאות בעובדה ששם החג המתקרב "פסח" קשור ישירות אליכם ולמקבילים שלכם-הבכורים העבריים במצרים העתיקה.
