הראשון באפריל זכור לכולנו כיום משעשע ומצחיק. אלא שהשנה, הוא לא מצחיק בכלל: לאחר שננעץ כמועד תחילת מבצע קיצור תורנויות המתמחים מ-26 ל-18 שעות, התאריך המיוחל נדחה שוב. קשה לומר שזה הפתיע מישהו.
את המסמר האחרון נעצה לפני זמן קצר המדינה: בתשובתה לעתירה לבג"ץ שהגישה קופת החולים כללית, בה היא ביקשה לדחות את מועד תחילת הפיילוט – מכיוון שהוא לא ישים, השיבה המדינה כי היא מעוניינת לחזור בה מהמתווה שאושר, באופן זמני, והיא מעוניינת לאפשר העסקת מתמחים לרפואה במשמרות של 26 שעות, לפחות עד ה-11 באפריל.
נקודות המחלוקת בין משרדי הממשלה (בריאות, אוצר, כלכלה) להסתדרות הרפואית, לבתי החולים, לקופות החולים, ולארגון המתמחים 'מרשם' שהוביל את המאבק רבות: ממועד תחילת המתווה ומספר המתמחים שהוא יכלול בשלביו השונים, עד לסוגיית השכר ותורנויות סוף השבוע.
כמעט בכל נושא רלוונטי לא הושגה הסכמה: דיוני הצוות לקיצור תורנויות נערכו עם מעט מתמחים ועם הרבה רופאים בכירים, שר הבריאות ניצן הורוביץ התעניין יותר בלהביא בשורה עם כותרת לציבור ופחות התעניין בפרטי המתווה ובאופן יישומו, וההסתדרות הרפואית נלחצה מפגיעה אפשרית בשכר הרופאים המומחים ומרפורמה נוספת שתאושר תחת אפה הארוך.
כך, עוד חצי שנה של דיונים במקביל למשמרות הארוכות הלכה לפח. כמעט בשום שלב לא היה מי שחשב שבראשון באפריל המשמרות אכן יקוצרו במחלקות הרלוונטיות בבתי החולים בפריפריה. גם הנסיון הנואש של משרד הבריאות לאמץ את מסקנות הצוות בשבוע שעבר מתוך מחשבה שקבלת דו"ח תוביל ליישום מתווה כה מורכב, נכשל. במסיבת עיתונאים שערכה ההסתדרות הרפואית השבוע ניתן היה להבין כי המתווה לא ישים, ומהמתמחים שפרצו אליה וצעקו "לא נעבוד 26 שעות!" ניתן היה להבין כי גם המציאות הנוכחית לא ישימה.
כאמור, המתמחים והמתמחות סובלים מהמציאות הזו. כל עבודה שנמשכת לאורך 26 שעות רצופות היא לא אנושית כמעט, על אחת כמה וכמה כזו שעוסקת במקצוע מורכב כל כך: רפואה, ועוד במערכת הבריאות הציבורית בישראל.
אבל בסוף, אסור לשכוח את המטופלים. הם הנושא, המטרה והתכלית של כל טיפול רפואי. כשהמתמחים מארגון 'מרשם' התחננו לקצר את התורנויות והיו מוכנים לשלם על כך מחירים כבדים, הם שיתפו שאחת הסיבות לכך היא חוסר הרצון שלהם להעניק טיפול רפואי לא איכותי.
וכן, החרפה הגדולה היא שגם בשנה הזו ובמדינה הזו, הסבא והסבתא של כולנו יכולים להגיע לבית חולים עם מצב רפואי מורכב ולקבל טיפול עייף, לא מקצועי ואפילו מסוכן מצד מתמחה שנמצא בשעתו ה-25 לתורנות. והעובדה שהמציאות הזו עודנה נמשכת, ואין לה אפילו אופק של תקווה – צריכה להטריד את כולנו.
