אמש איבדנו ארבעה מטובי אנשינו ונשותינו, אזרחים תמימים, יהודים יקרים, אחים ואחיות למפעל הציוני שחייהם נגדעו באיבם. הם חלק משרשרת ארוכה, ארוכה מידי, של קורבנות המפעל הציוני האדיר, מגש הכסף שעליו ניתנת לנו המדינה – ואנחנו עצובים וכואבים נשארים כאן, מנסים להמשיך הלאה ולדאוג לכך שלא נאלץ לחזות במחזות דומים, ולשמוע חדשות נוראיות שכאלו.
אך גם במציאות כואבת כזאת, אנו שמחים על כך שישנם בד"כ אזרחים גיבורים אשר בידם למנוע את המשך מסעות ההרג. במקרים כה רבים, וכך גם הפעם, חוסל המחבל הארור מהפיגוע בבאר-שבע, על ידי אזרח נאמן וחמוש. יד הגורל הייתה שם, השגחה עליונה, אבל גם מוכנות והיערכות בדמות רישיון לנשק. אבל הנשק הזה הוא חמקמק, כמעט חד-פעמי. משתמשים בו ומיד הוא נעלם.
האזרח הישראלי הוא הנכס הביטחוני החשוב ביותר במדינת ישראל, הוא נוכח בכל מקום, במקרים רבים הוא מאומן, מיומן, בכושר סביר ובעל נכונות לסייע. הוא מכיר באיום, ולכן למרות כל הבירוקרטיה והבלאגן, האחריות והסכנות, הוא מנסה למזער נזקים ועדיין מתחמש. אבל נדמה שמדינת ישראל מנסה בכל כוחה להקשות על חייו ואף להתנכל אליו ברגע שהוא מממש את אחריותו האזרחית.
בכל פעם שמתרחש פיגוע, או כמעט מתרחש, ואזרח או אפילו חייל ושוטר נאלץ להשתמש בנשקו, הוא מיד נלקח לחקירה משפילה, נשקו נלקח "לצורך בדיקה", והוא משוחרר כאחרון הנחקרים והחשודים, לקול זעקת מפגינים נואשים שמחכים לו מחוץ לתחנה ומנסים להכניס מעט היגיון למערכת.
נבחרי הציבור שומעים את הזעקה הזאת, ומנסים להרגיע עם מעט מס שפתיים – כמה קלישאות על תמיכה וגבורה ועיטורים וצל"ש, והכל כמובן נשאר במסגרת הרשתות החברתיות. משהו לא מחייב מידי, שאפשר לשלוח לקבוצה המשפחתית בוואטסאפ ולהמשיך הלאה. ובינתיים המערכת חוגגת – השוטרים חוקרים, הפרקליטים בוחנים והשופטים דואגים בעיקר לזכויות המחבלים.
מדינת ישראל על נבחריה ומערכותיה, צריכה להחליט באיזה צד היא נמצאת. פרעות תשפ"א והפיגועים האחרונים הבהירו שלא ניתן להסתפק יותר בהודעות לקוניות לתקשורת וכמה ציוצים. אם תומכים באזרח ובזכותו להגן על עצמו, אז יש לדאוג לנוהל מותאם. את החקירות בתחנה אפשר להחליף בתשאולים בבית, במקום הנשק שנלקח לבדיקה בליסטית ניתן לספק נשק חליפי (אם אפשר לדאוג לרוה"מ חליפי אז אקדח זה עניין פשוט וקל), ואת העונשים המקלים והשחרורים המהירים חייבים להחליף במאסרי עולם ושלילת אזרחות. זה לא עניין תיאורטי, זו חקיקה שניתן וצריך לקדם.
בשורה התחתונה, את כל התירוצים וסיפורים צריך להחליף המעשים, אחרת המצב רק ימשיך להתדרדר. הסכנה לא טמונה במחויבות של האזרח הישראלי. הוא ימשיך להיות מעורב ואחראי, הרבה יותר מנבחרי ציבור מסוימים. אבל היכולת שלו להתגונן תמשיך להישחק.
ויש כאן עוד מרכיב, למרות כל האמור לעיל על מחויבותו ונכונותו של האזרח הישראלי להתנדב ולסייע, הולכים ומופיעים להם ניצנים בולטים של פחד והיסוס מביצוע ירי. למרות שתחקיר מעמיק עוד לא פורסם, התמונות מהסרטונים האחרונים בפיגוע בבאר-שבע לא מבשרים טובות, ולא באשמת האזרח למופת שחיסל לבסוף את המחבל. מערכות המדינה 'מצליחים' לאחר שנים של סירוס אזרחי להביא לתוצאות בשטח. וההיסוס מביצוע ירי עוד יעלה בחיי אדם.
ההוכחה, שמי שלא מטפל כראוי באירועים בשטחים הפתוחים ובכפרים הערביים, יקבל טרור בלב הערים המרכזיות, התקבלה כבר מזמן. אבל עד שההרתעה תשוב (אם בכלל בתקופה הקרובה), המינימום הנדרש הוא לתת לאזרחים לבצע את מה שצה"ל והמשטרה לא מקבלים אישור לעשות או לא יכולים לעשות מפאת חוסר בכוח אדם. כדאי שנבחרי הציבור יזכרו שזאת כבר לא שאלה של ימין או שמאל – כשהגל מגיע, והוא כנראה יגיע שוב, הוא הולך לפגוע בכולם.
הכותב הוא רכז הפעילים הארצי של תנועת "אם תרצו"
