על יום הכיפורים כתוב בתורה "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא כ"ג, ל"ב), אלא שבזמן השואה – נראה שהציווי הזה היה תקף להרבה יותר מיום אחד בשנה. כשבכל יום המחשבה היא ש"היום אולי יהיה היום האחרון", ומסירות הנפש באה לידי ביטוי בכל רגע נתון – מילות התפילה של יום הכיפורים מקבלות משמעות ממשית וכואבת, שנגלית לעיני כל במציאות.
כיום, כשמרחק השנים כבר עשה את שלו, חשוב להיזכר באותם הקדושים שחרפו את נפשם, וציינו את יום הכיפורים בחיל ורעדה – למרות שהם בקושי אכלו ממילא, ואימת הנאצים נשפה בעורפם. אולי כך נצליח אנחנו להבין את קדושת היום, ולהסתכל בפרופורציות הנכונות על חיינו וצרכנו.
"את הגטו נצטווינו להקים בזמן תפילת יום הכיפורים"
מיכל זילברברג ז"ל נולד בוורשה שבפולין, ושירת בצבא הפולני לפני פרוץ המלחמה. עם הכיבוש הנאצי, הוא נכלא בגטו ורשה – שהוקם בעיצומו של יום הכיפורים התש"א (אוקטובר 1940), והיה ממקימי הארגון הצבאי היהודי בגטו. נפל במרד גטו ורשה, לאחר קרבות של כשבוע ימים. בעת הסלקציה שבה גורשו היהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה, זילברברג ז"ל נזכר באותו יום הכיפורים שבו הכל השתנה וכתב:
"הכל התחיל בלילה, בזמן שהיו אומרים סליחות בימים כתקנם. אחרי הסלקציה של ספטמבר ציפינו בחרדה לימים הנוראים הבאים עלינו במהרה. ידענו שהגרמנים מזמנים מבצעי השמדה לימי חג ומועד. את הגטו נצטווינו להקים בזמן תפילת יום הכיפורים תש"א (אוקטובר 1940). צו הגירוש הראשון ניתן בתשעה באב (קיץ 1942)".
גם את האימה שקרתה שנתיים לאחר מכן, ביום הכיפורים התש"ג (סתיו 1942), הוא תיעד: "בערב, לפני תפילת 'כל נדרי', קיבלנו עוד צו – לחפש בלילה בכל הדירות ולשלח את הדיירים ש'אינם חוקיים' (ללא אישורי עבודה) לתחנת הרכבת על מנת שיגרשום בבוקר. הכריחו יהודים לצוד יהודים כמותם לרצח – בעיצומו של יום הכיפורים. בחדר אחד מצאנו אדם זקן יושב אל השולחן לאור מנורה קטנה. מחזור היה פתוח לפניו וקול תחינותיו בקוראו בו הרעידו את לב כולנו. ביקשנו ממנו שיסתתר".
"בבוקר הלכנו לעבודה כרגיל. לאחר שעתיים בבית החרושת נתאספנו, בלי להידבר, במחסן הראשי. כאילו בחוש נמשכו הכל לאותו מקום. העמדנו שומר לצפות שמא יתקרב איש האס-אס הופמן או איזה גרמני אחר, והתחלנו בתפילה כסדרה. איש צעיר אחד, חייט, היה שליח ציבור. היתה מתיקות בקולו ודמעות עמדו בעיני כולנו. בתוך שתי שעות חזרנו לעבודה".
"הקב"ה עזב אותנו? חס וחלילה!"
גם בימי מרד גטו ורשה, לא פסקו היהודים מללמוד תורה, להתפלל ולהאמין. אחת השורדות סיפרה על הדרשה המרגשת והמחזקת של הרב: "ואז פתח ר' השיל רפפורט במסה מרתקת שלו על קידוש השם. הוא אמר: 'אחים, הנה הגיע הזמן. כל מה שהיה עד עכשיו לא חשוב כמו הרגע הזה. דווקא בשעה האחרונה יש להתחזק הרבה, שלא תחלוף חלילה מחשבה פסולה במוחנו כאילו הקב"ה עזב אותנו. חס וחלילה! לא לנו לנהל חשבונותיו של אבינו שבשמים. זה לא עניין שלנו. אמנם רצינו מאד להמשיך ולחיות, בכדי לעבוד הלאה את השם יתברך, אולם רצונו הוא שנלך לקדש את השם, ואנו מקבלים זאת בשמחה ובהתלהבות!" (מתוך הספר 'עמו אנכי בצרה' של אליעזר ברקוביץ').
"הלוחמים ומתים בעד דתם"
הרב ד"ר ראובן בן-שם פלדשוה ז"ל היה איש מרשים ורב אשכולות. אחרי פלישת הגרמנים לפולין הוא היה עם משפחתו בגטו וורשה – שם שימש כמורה, נגר, וכפעיל ב'מחתרת הציונית הרוויזיוניסטית'. משפחת פלדשוה הצליחה לברוח מהגטו, ולאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה הוא מונה לרבה הראשי הראשון של פולין. גם כשעלה ארצה המשיך את פועליו, והיה למנהל תיכונים בישראל, שליח הסוכנות היהודית ועוד.
יוסימה פלדשוה ז"ל, ביתו של הרב, שהייתה הפסנתרנית של גטו ורשה, בביצוע מיוחד:
על היום הקדוש, הרב ראובן בן שם פדלשוה ז"ל כתב כך (מתוך ארכיון יד ושם): "הקלויז (חדר התפילה) כמעט מלא. החזן מתפלל בטון ובזמרה, ולא תכיר בו ובמתפללים שהעולם קרוב לרדת תהומה. הם לבושים טלית ותפילין. אם תעצום לרגע עיניך ולא תביט באנשים האלה, בפניהם הצנומים, ותקשיב רק לזמזום תפילתם, תהיה בטוח שנפלת לבית אלוהים בשעת שקט ושלווה. גם צעירים ישנם במחנה המתפללים, ומספרם אינו מצער (מועט). גם המה משתתפים ביצירת אטמוספרה של שכחת החומר ומסירת הנשמה לעבודה נעלה, עילאית, שדכדוך הגוף אינו מעניינה וסבל הרגע כאפס נחשב".
"נכנס בי פתאום חום כזה שלא הרגשתיו כל ימי המלחמה. מי שהוא, מה שהוא, נשאני מפה, טלטלני, והעמידני בתוך קהל יהודים מימי הביניים, הלוחמים ומתים בעד דתם. בעולם – רצח, חמס, שוד ומרמה. ברחוב – קר. בלב – צער וכאב. אבל ממעל לכל אלה מרחף כוח אחר, עליון ונצחי, כוח הדורות שהיו ושיבואו".
"לְךָ אֶזְעַק בְּךָ אֶדְבַּק, עֲדֵי שׁוּבִי לְאַדְמָתִי. לְךָ אֲנִי בְּעוֹדִי חַי, וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי" כתב רבי אברהם אבן עזרא זצ"ל בפיוטו 'לך אלי תשוקתי', אותו שרים יחד ביום הכיפורים – ונראה שאין מדויקות יותר מהן כדי להמחיש מעט ממסירות הנפש העצומה של הדורות שקדמו לנו על קידוש השם.
גמר חתימה טובה!
