בפוסט שפירסם בעמוד הפייסבוק שלו, הציג יהורם גאון תופעה לשונית – מכבסת מילים קשות. הדבר שהזכיר ליהורם גאון את עקרון זה הוא ה"תו השמח" – שכמובן איננו דבר משמח במיוחד.
כך כתב יהורם גאון:
ה"תו השמח" שהוא במהותו תו עצוב, מזכיר לי חרדי, שעוברת על פניו בחורה בלבוש לא צנוע והוא שׂם את ידיו על עיניו ולא רואה אותה, אבל היא שם היא קיימת! רק שהוא לא רואה אותה.
"מכבסים" מילים. עוטפים שקד מר בצלופן צבעוני. אומרים "וריאנטים" ולא חיידקים, לא אומרים "מגיפה סינית" אלא "קורונה" משהו ממלכתי כזה עם כתר, הס מלהזכיר "מגיפה הודית" אלא "דלתא", כי זה פחות מפחיד.
פעם הייתה פעולה צבאית שלא צלחה וצה"ל נאלץ לסגת. ההודעה לעיתונות הייתה "שיחידת צה"ל "שיפרה את עמדותיה לאחור"..
עוד מעט יגיד הרופא ל"פציינט" יש לך "שלבקת מרנינה" ו"גרון מדליק",
"מעי עליז" ו"לב מפרפר בחדווה". למען האמת המיתוג המכובס איננו חדש בעולמנו כבר מזמן אנחנו ממתגים גם את הזיקנה כדי להופכה לנעימה יותר, היום יש לנו "בית גיל זהב" ו"בית הגיל השלישי" ו"בית האזרחים הותיקים", אבל הגיל לא יחדל מלגדול באכזריות ולהזדקן בשל כך, גם אם נקרא לו "גיל הפלטינה הזוהרת בריצודי יהלומים". גם "בית החיים" זה לא בדיוק מגדיר את המקום ויושביו (או שוכביו)..
זוכרים שהתחלנו פעם עם "סגר", אחר כך "כתר", אחר כך "סגר מהודק" ו"ריחוק חברתי" הכל רק כדי לא לומר: "הלו.. מגיפה משתוללת בחוץ שבו בבית ואל תצאו".
הייתם מאמינים שפעם העזו לקרוא לבתי גיל הזהב "בתי זקנים", כן ממש כך! הייתם מאמינים שהיה בירושלים בית חולים שקראו לו "בית חולים לחסרי תוחלת"?
אישית כהיפוכונדר מוצהר, אני מודה שהרבה יותר טוב לי והרבה יותר נעים כשהמילים הנוראות – "מכובסות", והגיע הזמן שגם "בית חולים" יקרא כבר "בית התאוששות לאנשים שלא מרגישים טוב".
