חגי, אף פעם לא הצלחתי להבין, מה נותן לבן אדם את הכוחות לקפוץ על רימון. נשגב מבינתי.
על רועי קליין בטח שמעתם. וגם על נתן אלבז. אבל לצערי כנראה רובכם לא שמעתם על חגי, שהציל עשרות מחבריו, אבל יותר מכל הציל את מדינת ישראל.
הילד שעלה עם הוריו מפרס יחד עם עשרה אחים. משפחה ציונית ושורשית, שהשתקעה ב"בוכרים" בירושלים.
הנער שבגיל 17 כבר התגייס, אחרי ששכנע רבים מחבריו "רק קרבי", בזמן שזה לא היה מובן מאליו. בלי שאף אחד שלח אותו.
החייל, ששניה לפני השחרור רצה לתת עוד קצת. ויצא לקורס לימודי חבלה. ועלה שוב להר הצופים. מובלעת ישראלית בשטח ירדני. בין עצמאות לששת הימים.
הר הצופים שהכל שם היה סודי. ואסור שהירדנים והאו"ם ידעו שיש נשק על ההר. סוד כמו הכור האטומי בדימונה. סוד שאם יתגלה, עלול להביא מלחמה. כבר מחר.
חגי שפירק רימונים ישנים יחד עם חבריו. בפקודה. חגי שראה רימון שהגיע אליו חי. פועל. והלב פועם. וחגי שבניגוד לפקודה "זרוק זרוק!" לא זרק. רק חיבק קרוב קרוב. ורץ החוצה מהבניין.
חגי שראה חיילים יושבים בחוץ. מפרקים רימונים חיים. עשה הצידה פנה וראה חומה. חומה שמאחוריה אולי עוד חיילים. חגי שחיבק את הרימון, והכיל את כל העוצמה.
הורים שבורים לרסיסים, שבמצוות השב"כ שתקו את הסיפור למען בטחון המדינה. כדי שהר הצופים לא יתגלה. וצנזורה שנמשכה משום מה 50 שנה. גם אחרי ששת הימים. עד 2014, תשע"ד.
חגי שאחיין שלו אייל חשף את הסיפור ומצא בכליו טבעת אירוסין שחגי לא הספיק. ומצא שיר:
"ואולי. להסתער באחת.
להעפיל בלי מבט.
אל החומה אל על.
להתנפץ וחסל".
חגי שאני מעריץ ומשתדל לספר עוד ועוד את סיפורו. חגי שראוי לעיטור הגבורה.
חגי בר אוריאן (ברוריאן). תודה שלימדת אותנו להיות אנשים יותר טובים.
