דביר עמנואלוף, בנה של דליה, היה החלל הראשון במבצע' עופרת יצוקה'. הוא נפל בקרב ברצועת עזה כשהיה בן עשרים ושתיים. דליה, אימו מספרת לנו עליו: "דביר שלנו גדל והתחנך כאן בגבעת זאב בירושלים, כשהגענו לכאן הוא היה בן 7 בערך. ילד שובב, עושה נזקים… הוא אפילו קיבל מבעלי בתור שם חיבה את השם 'נזק', כי כל פעם שהוא היה נוגע במשהו הוא היה נשבר. כזה היה דביר, ילד שובב, אנרגטי. מגיל קטן מאד היה לו חלום להיות חייל. את החלום הזה הוא מימש בכל חג פורים מגיל 3 כל פעם התחפש לחייל. ואנחנו ברבות השנים רואים איך דביר גדל עם התחפושת או שהתחפושת גדלה עם דביר, וזה לא היה משנה לו איזה חיל, איזה סמל או כומתה, העיקר להיות חייל.
"את החלום הזה הוא שיפר וחידד גם כשהוא התבגר, היה לו חלום להיות בחיל האויר ולכן הוא רצה להכנס לחוג של טיסנאות, בנה מטוסים וטיסנים, התכתב עם סוכנות נס"א… בקיצור, היה לו חלום שהיה לנו כמשפחה ברור שכשיגיע צו ראשון, אנחנו יודעים שלדביר יש תוכנית להיות הכי הכי בצבא. התוכנית שלו התשתנתה כשהוא הגיע לגיל 18 בעלי חלה במחלה הנוראה ודביר החליט לשנות את התוכניות שלו לגבי הצבא ולדחות את הגיוס. הוא נכנס לישיבה, ואחרי שנה וחצי לאחר שבעלי נפטר מהמחלה, הוא החליט שהוא מתגייס לצבא.
"הייתה לו אפשרות לבחור כל חיל שהוא רוצה, אבל דביר בחר בפלחן גולני, ואני לא ידעתי עד כמה זה מסוכן, למרות שהמפקד שלו בא אלי הביתה ושאל אותי אם אני בטוחה לאן שאני שולחת את דביר. אמרתי לו: 'אני לא בטוחה מה זה גולני, אני בטוחה רק בחלום של דביר שהוא להגיע הכי הכי בצבא'. בסופו של דבר, כמו שאת יודעת, דביר נפל בעופרת יצוקה, הוא היה החלל הראשון שנפל שם. מחבל רשע ואכזר ארב לו במנהרה וירה בו".
1+במה בולט החיסרון של דביר כיום בחייך?
"במה לא?" מחייכת דליה חיוך עצוב, "בכל תחום. אם זה בתמיכה שלו, כשבעלי נפטר היה לנו עוד ילד באומנה בבית ועלתה השאלה של מה עושים עם הילד. עשינו אסיפה אני ובנותי ודביר, ודביר אמר לי 'אמא, אם קשה לך אני יעזור לך', והחלטנו פה אחד שהילד הזה ממשיך להשאר אצלינו בבית למרות חסרונו של אבא. העזרה של דביר, התמיכה שלו, החיוך שלו, ההמצאות שלו בבית, זה חסר לי. ב"ה חיתנתי את שלושת בנותי, יש כבר נכדים, אבל דביר נשאר חייל שעוד לא התחתן. אני כל הזמן מדמיינת אם הוא היה נשאר ומתחתן, איך היו נראים הנכדים שלי ממנו… אבל הכי הכי חסר לי החיבוק שלו. החיבוק האוהב והתומך והחיך שלו וזה שיקרא לי 'אמא'. זה הכי חסר לי".
זה באמת חיסרון לא פשוט שאי אפשר למלא, אבל מה בכל זאת נותן לך את הכח לחיות ולהתמודד עם השכול הכל כך נוכח?
"קודם כל דביר," מפתיעה אותי דליה, "זה ברור, גם אם הוא לא נמצא פה, הוא שולח לי סימנים ודרישות שלום דרך כל מיני דברים. אם זה דרך הסיפור המיוחד שקרה לנו שפגשנו באופן מקרי וניסי מופלא ביותר משפחה צעירה שקראה את שם התינוק שלה על שם דביר שלי. נפגשנו באופן ממש מקרי, בהופעה של מאיר בנאי ז"ל, זה היה סיפור שהתפרסם מאד בזמנו.
1+"מה שעוד נותן לי את הכח זה הכוחות שדביר ובעלי נתנאל שולחים לי משמים. אני מאמינה ואני כל הזמן אומרת, יש לי כמו שתי 'אנטנות' שם למעלה, שמשדרות לי ועוזרות לי להתקדם בחיים האלה. דבר שני זה גם העשייה שלי.
"הייתי גננת, 28 שנים, רק לפני שנה וחצי פרשתי. והעבודה בגן והשמחה עם הילדים שנותנים המון המון כח. אחרי 28 שנים החלטתי לפרוש ולהתעסק עם מה שאני מאד אוהבת שזה זכוכית ואמנות. אז היום יש לי סטודיו שנקרא 'סטודיו ד"ן' – ראשי תיבות של דביר ונתנאל, שהלכו ממני בטרם עת. בסטודיו הזה אני עוסקת בזכוכית, אני מלמדת, יוצרת ומוציאה סדנאות בשיתוף עמותת 'משפחה אחת' – שעוזרת ותומכת במשפחות שכולות. ואני מאמינה שכל יצירה אומנותית שיוצאת מדלת הסטודיו הזה, היא בבחינת נר נשמה שנדלק. כי הזכוכית, ממש כמו בני האדם, כמו הנשמה. היא יכולה להיות שקופה ואטומה, צבעונית או לבנה. היא שבירה בדיוק כמונו, אבל גם חזקה מאד''.
"מעבר לעשייה והיצירתיות יש מכנה משותף בין כל האמהות שמגיעות במסגרת החוג בעמותת משפחה אחת. החוג מורכב מאמהות ואחיות שכולות ופצועות וזה למעשה מה שיוצר את הקרבה ומגבש את הקבוצה. אנחנו משתפות אחת את השניה ופותחות את הלב. זאת הסיבה שבחרתי להתנדב שם גם בעצמי כי כולנו משפחה אחת גדולה".
