אמנם ישנו הפתגם הידוע "משפחה לא בוחרים", אבל בישראל פועלת עמותת "משפחה אחת", המטפלת במשפחות שכולות של חיילי צה"ל ונפגעי פעולות טרור. ל"משפחה" הזו שייכות לצערינו, אלפי משפחות שכולות מכל רחבי הארץ.
לרגל יום הזיכרון לחלללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, בחרנו לכוון זרקור לפעילות העמותה הזו באמצעות מטופלת אחת שמספרת על המסלול, מהיום בו נפצעה אנושות ועד השיקום המלא, דרך ההתמודדות עם בנה החולה ובעל תסמונת נדירה המכונה "דרווה".
הפיגוע הקטלני ששינה את חייה
בשנת 2003 ביצע מחבל מתאבד מטעם חמאס פיגוע התאבדות בקפה הלל שבמושבה הגרמנית בירושלים. בפיגוע הקטלני נרצחו 7 ישראלים ונפצעו 57.
נטע, שהייתה אז בת 17, הייתה באמצע הליכת ספורט במושבה בזמן שהמחבל פיצץ את עצמו בכניסה לבית הקפה: "נפצעתי מאוד קשה בפיגוע. ריסקתי את הלסת, נקרעו לי שני עורקים ראשיים" מספרת נטע, "הייתה לי פגיעה רב מערכתית ורסיסים בכל הגוף. לקח לי זמן רב להתאושש והשיקום לקח ארבע שנים.
"הייתי שלושה ימים בלי הכרה ומהרגע הראשון 'משפחה אחת' ליוותה את המשפחה שלי. הם הגיעו מיד אחרי הפיגוע באותו הערב וכל הזמן שהייתי בחדר הניתוח אמא שלי הייתה בלחץ היסטרי ושנטל בלזברג, מייסדת ומנכ"לית עמותת 'משפחה אחת' ישבה עם אמא שלי ותמכה בה. הביאה לה לאכול לכל אורך הניתוח ושלושה ימים לאחר מכן כשהיייתי ללא הכרה. הם היו שם בכל דבר אפשרי במיוחד בתמיכה הרגשית.
"כשהשתחררנו מבית החולים הם המשיכו ללוות אותנו לכל אורך הדרך", מספרת נטע, "כשחזרנו הביתה אמא שלי הייתה צריכה ללכת לקנות לי תרופות ותחבושות, שנטל אמרה לה להישאר בבית והלכה לקנות במקומה את כל מה שהיינו צריכים".
בדרך לשיקום
נטע מספרת כי לקח לה זמן של שלוש שנים להתאושש מהפיגוע ברמה הפיזית אבל ברמה הנפשית השיקום רק התחיל, איתו היא מתמודדת עד היום: "לפעמים ההתמודדות היא קשה יותר ולפעמים היא יותר קלה, אבל אני משתדלת להסתכל על הכל באופטימיות. אני מרגישה שחוויתי נס גדול מאוד. קודם כל עצם העובדה שאני חיה, שנית היא המשפחה שזכיתי להקים".
נטע הכירה את בעלה בזמן שעבדה עם אביה במפעל ברזל בירושלים לאחר הפיגוע: "הייתה לי תקופה מאוד קשה והבוס של אבא שלי קיבל אותי לעבודה וזה עזר לי מאוד מבחינה נפשית, העבודה הצילה אותי. אחרי ארבע שנים שעבדתי, הכרתי את בעלי ומיד ידענו שנתחתן. היום יש לנו ארבעה ילדים- הלל הבכורה בת 5 וחצי, אריאל בן 4 וחצי, תפארת בת 3 וחצי וטוהר בת 10 חודשים.
האתגר לא נגמר…
"גם הילדים נותנים לי את הכוחות להתמודד ועוזרים לי להתגבר על מה שעברתי. למרות זאת קיים אבל- יש לי ילד שחולה בתסמונת מאוד נדירה. הוא התחיל לפרכס מגיל שלושה חודשים. הוא סובל מבעיות התפתחויות ופרכוסים רבים. אריאל לוקח כל יום תרופות ונמצא באשפוזים דחופים וכרגע נוצר מצב של הדרדרות והוא נמצא בסכנת חיים יומיומית. זה גרם לו לעיכוב תפקודי, התחלנו לקחת קנאביס רפואי. אנחנו מנסים כמשפחה לעזור לו בכל דרך אפשרים וזה מחזיר את החיים שלי שוב לאי ודאות. בכל רגע נתון יכול לקרות משהו והחשש הזה מוסיפה לקשיים והחרדות שכבר קיימים. מה שעברתי גורם לי להבין את אריאל מבחינת פחדים וזה יותר מחבר אותי אליו. הפחדים עצומים ואני מפחדת לאבד, אני יודעת שזה אכזרי ושזה עניין של ימים.
"אני מעסיקה מטפלות שיעזרו לי כי צריך לטפל גם בבנות וגם באריאל, זה מסע מאוד מפרך. למרות זאת, המחלה ליכדה וחיברה אותנו מבחינה משפחתית. הבנות אמנם עדיין קטנות, אבל הן מסורות אליו ולטיפול בו ומכירות כל דבר שהוא צריך ועוזרות לו לדעת אם אנחנו לא בסביבה אם יש דברים שמותר לו או לא. לדוגמה אם יש ארטיק שיכול לגרום לפרכוס אם יודעות להגיד אם הוא מותר לו או לא. הן מעריצות שלו.
"המסע הזה הוא מסע שלא נגמר, אני צריכה להתמודד עם עוד אתגר שמוסיף לי על הפחדים אבל מזל שיש אנשים טובים באמצע הדרך. עמותת משפחה אחת שמלווה אותנו אחרי הפיגוע ולא רק תומכת בי אלא גם במשפחה, מזמינים אותם לאירועים, לטיולים ועוזר לי למשפחה הגרעינית וגם במחלה עם אריאל. בסגר הראשון הם הביאו משחקים לילדים והם תמיד נמצאים בשבילם, זה מאוד מחמם את הלב.
"מינדי לוינגר, רכזת ירושלים של העמותה, דאגה להביא לי מתנדבות שיסייעו לי גם. יום אחד כשאחת מהן הייתה אצלי, אריאל פרכס באמבטיה. מאוד קשה להוציא מישהו שמפרכס, הוא נהיה מאוד כבד זה כמו להרים אבן. היא עזרה לי להוציא אותו ובזכותה הוא ניצל וזה היה נס עבורי. לא יודעת מה הייתי עושה בלי העזרה והתמיכה של משפחה אחת. גם אם זה בדברים הקטנים מדובר במשהו גדול ומשמעותי עבורי. הקושי לגדל ילד עם צרכים מיוחדים הוא מאוד גדול וצריך לזה הרבה כוחות ותעצומות נפש". מסכמת נטע.
