"הפעולה שאני עושה, היא כמו אם שקופצת לתוך בית בוער שילדיה שם" – איזה משפט קשה ומורכב, ומורכב עוד יותר מלהגיד את המשפט, הוא להיכנס לתוך האש בפועל, וזה מה שעשתה ולא רק אמרה חביבה חייק.
חביבה, שכבר הספיקה לברוח ממה שעתיד להפוך לגיא ההריגה, והשאירה את סלובקיה מאחור, מלאה ברגשות ציוניים, עלתה לארץ והצטרפה לקיבוץ מענית. אבל על אף שעבודת הפרדס הייתה חביבה עליה, היא הרגישה שהיא צריכה לתת מעצמה עוד לטובת הרעיון הציוני, והתגייסה לפלמ"ח.
אבל הבית בער. והשריפה שבערה באירופה כילתה כל חלקה יהודית, וחביבה לא יכלה לנוח כשהבית בוער. היא התגייסה ליחידה מיוחדת, בשיתוף פעולה של הפלמ"ח והבריטים, ליחידה שנודעה לימים בשם "צנחני היישוב". זה לקח זמן, אבל החלום שבער בה לסייע לאחיה הנדכאים, התגשם.
חביבה נשלחה בשירות חיל האוויר המלכותי הבריטי, לנחות בעיר הולדתה בסלובקיה, איזור שהיה מובלעת ללא שליטה נאצית. מעין סגירת מעגל שכזו. המטרה הייתה לעודד את הכוחות היהודים במקום לפעולה, את תנועות הנוער וההנהגה המקומית. לסייע לפליטים היהודיים שהגיעו מכל המרחב, ובעיקר להדליק את ניצוץ התקווה והחיים.
וזה עבד, ואש החיים הוצתה, אבל הנאצים הגיעו גם הם. ואחרי כחודש וחצי שהיא פעלה שם, הגיעה האש הנאצית גם לשם. הגרמנים פשטו על העיר, וחביבה עשתה כל שביכולתה לעזור לכמה שיותר יהודים לברוח למקום מסתור שהוכן מראש. רק כשראתה את האחרון שבהם עוזב, הרשתה גם לעצמה.
אך זה כבר היה מאוחר מידי. הנאצים הגיעו גם אליהם לשם, אל מקום המסתור. האש שחביבה הדליקה בלבבות הכבויים, כבתה באיבחת מכונות יריה, יחד עם עוד למעלה מ-200 יהודים, בבורות ההריגה של סלובקיה. האמא שקפצה אל הבית הבוער לחלץ את ילדיה נשארה שם, אך זכתה להציל לא מעט חייהם של יהודים שהצליחו להימלט בסיועה.
7 שנים לאחר מכן, הגיעה חביבה, הפעם בהוראת המדינה עליה חלמה, ואותה לא זכתה לראות, אל אדמה לא חרוכה, אל ארץ ישראל.
