לכבוד יום השואה, עמרי גליקמן, סולן להקת 'התקווה 6', שיתף ממחשבותיו בעקבות שיחה שערך עם סבתו בת ה-94.
גליקמן כתב בכאב על השסעים בחברה בישראל, הצורך שלנו בחשבון נפש וגם צירף שיר שכתב בעקבות השיחה עם הסבתא.
כך כתב:
לא מזמן שאלתי את סבתא שלי (שתזכה לעוד שנים ארוכות של בריאות ונחת) אם היא זוכרת תקופה כזו מורכבת בעם שלנו. ממרום גילה היא הרי כבר ראתה דבר או שניים. מלחמות, מבצעים, בחירות, בחירות, בחירות, בחירות.. לעזאזל – הקמה של מדינה!
סבתא ענתה לי בכנות הצלולה והאופיינית שלה :״ככה עוד אף פעם לא היה פה״.
דיברנו כמובן על רקע השסעים בחברה, הפילוג בעם, האבדן המוחלט באמון שלנו במנהיגים, והחשש מהכיוון הלא נודע שהמדינה הזו צועדת בו.
כואב להבין כזה דבר לא? מאישה שראתה פה אשכרה את הכל. 94 שנים של תהליכים, משברים והיסטוריה. זה מטריד.
סבתו של גליקמן.
ביום כזה, יום השואה, אני לא יכול שלא לחשוב על זה. ואני שואל את עצמי אם לזה התכוונו סבותינו. אם כך חלמו העולים, הפליטים, השורדים והניצולים שבנו את המדינה הזו. שרק חלמו לאחד את העם היהודי המוכה והמפוזר תחת קורת גג אחת. והיום עדים לעם שסוע ומחולק לשלל אידיאולוגיות ומחנות.
אולי התרגלנו מדי? להיות מדינה? לאדמה שעליה אנחנו חיים? לעצמאות שלנו? לדגל?
לא יודע. אבל אסור שיהיה פה מובן מאליו.
אסור לנו להתעלם מהעובדה שאסון כזה עלול לקרות לנו שוב. כן. בעיניי זו חשיבה קריטית. עם כל האכזריות שבה. הבנה שתאחד את כולנו תחת משימה אחת ואינטרס אחד – מדינת ישראל.
זה אמור להיות קל. אבל זה כל כך הסתבך.
מעבר לזיכרון היקר, התפקיד של היום הזה הוא להזכיר לנו: לעם היהודי חייב להיות בית. ועל הבית הזה צריך להשגיח. טוב טוב. וביחד.
בעקבות אותה שיחה, כתבתי שיר. כרגע הוא על המחשב. אולי גם יישאר שם. אבל הנה כמה מילים:
אם תשאל את סבתא שלי
היא תגיד לך אותו הדבר
עוד לא היה פה ככה קשה
והיא יש לה וואחד עבר
בוא תשאל את סבתא שלי
היא עברה דבר או שניים
אבל פתאום נשבר לה הלב
אני רואה אצלה בעיניים
נזכור ולא נשכח.
