סיפורו של השחיין אלפרד נקש הוא סיפור על גבורה, הישרדות וגם ספורט. נקש היה אחד השחיינים הכי מוכשרים בעולם. הוא נולד באלג'יריה ובעקבות הצטיינותו עבר לצרפת וייצג את המדינה בתחרויות בינלאומיות. הוא לא הסתיר מעולם את יהדותו ובשנת 1935 כשהיה בן 20 אף הגיע לישראל כדי להשתתף במכביה השנייה, שם זכה במדליית הכסף במשחה ל-100 מטר חופשי.
השחיין הצעיר הלך והשתפר. מתחרות לתחרות הוא הפך מהיר יותר ונכנס לנבחרת צרפת למשחקים האולימפיים בברלין 1936. נקש אמנם לא זכה במדליה באותם משחקים, אך סיים יחד עם נבחרת השליחים הצרפתית במקום הרביעי במשחה ל-4X200 חופשי. מקום אחד לפני נבחרת גרמניה הנאצית.
אחרי המשחקים האולימפיים, נקש כבר הפך לכוכב של ממש. הוא זכה באינספור תחרויות מקומיות, כולל אליפות צרפת ב-1938 בה זכה בחמש מדליות בסגנונות החופשי והחזה. לשיא הגיע בשנת 1941, בעיצומה של המלחמה ולאחר שטכנית כבר נושל מאזרחותו הצרפתית,. באליפות העולם בשחייה שהתקיימה במרסיי, קבע נקש במשחה ל-200 מטר חזה שיא עולם חדש תוך שהוא גובר על אלוף העולם הגרמני יואכים באלקֵה. העיתונות הצרפתית התקוממה נגד זכייתו, ובאחד העיתונים אף נכתב: "לאלפרד נקש אין את הזכות להחזיק בתארים אירופאיים, מאחר שהוא יהודי".
תיעוד של אלפרד נקש:
אלוף העולם נשלח לאושוויץ
ובינתיים במקביל מצב היהודים בצרפת הלך והפך גרוע יותר. הגסטאפו עצר את אלפרד, אשתו ובתם הקטנה. הם נשלחו לאושוויץ בשלושה ימי מסע נוראים בקור של חורף 1943. משהגיעו למחנה, המשפחה הופרדה: הנשים והילדים לצד אחד, ואילו הגברים לצד השני. פול ואנני נלקחו לבירקנאו ונרצחו מיד בתאי הגזים.
אלא שקצין ה-SS שהיה אחראי על הגברים זיהה את נקש כשחיין מפורסם. הוא הפך במחנה העבודה לכלב שעשוע בידי השומרים הנאצים. הוא נלקח למאגר המים, שם ציוו עליו להתפשט ולשלות חפצים שזרקו לו. אולם נקש, כפי שסיפר לאחר המלחמה, התעלם מההשפלה וראה בכך בסך הכל הזדמנות לשמור על כושר, להתרענן במים אותם אהב ולעבור בחיים עוד יום במחנה.
בינואר 1945, לקראת תום המלחמה, העבירו הגרמנים את אסירי המחנות שנותרו לגרמניה במה שכונה "צעדות המוות". רבבות לא שרדו את המסע, אך אלפרד היה חזק מספיק. שלושה חודשים לאחר מכן המלחמה הסתיימה, ונקש שוחרר, רזה ב-40 ק"ג ממשקלו לפני המלחמה. הוא שב לטולוז, החל להתחזק ותוך חודש בלבד חזר לשחות בבריכה המקומית.
כל התלאות שעבר: מחנה השמדה, עבודות כפייה, אובדן משפחתו וצעדת המוות, לא מנעו ממנו לחזור להתחרות, ואף לעשות זאת שוב ברמות הגבוהות ביותר. הוא חזר לזכות באליפות צרפת ב-200 חזה וב-1948, בגיל 33, השתתף שוב במשחקים האולימפיים בלונדון, 12 שנים אחרי המשחקים בברלין, כסגירת מעגל לקריירת השחייה שלו.
ב-4 באוגוסט 1983, בהיותו בן 67, נפטר במהלך שחייה יומית שלו בנמל סרבר, מדום לב.
את שמו תוכלו למצוא גם במכון וינגייט, בהיכל התהילה של הספורט היהודי. הוא ייזכר לא רק כספורטאי על, אלא כמקור השראה לכל יהודי באשר הוא ולנצח ייזכר כ"שחיין שניצח את הנאצים".
