ניצולי השואה סבלו משנות מלחמת העולם וגם לאחריה, באופנים שונים שהתבטאו כמעט בכל תחמי החיים: גופנית, פיזית, נפשית ורוחנית. כל אחד מהם חווה את הפגיעה הטראומטית בצורה שונה, אבל זה עבר על כולם. כל אחד התמודד באופן שונה עם הטראומה שהשאירה עליו המלחמה, גם לאחר שעברו מאז שנים רבות. זה פצע שישאר לעולם פתוח וימשיך לדמם כל עוד חיים בינינו אחרוני הניצולים משם. תהליך ההחלמה משנות הזעם היה קשה ושווה לכל הניצולים, לא משנה היכן בחרו לגור ולהשתקע לאחר המלחמה.
רוב הניצולים חוו פגיעה טראומטית חזקה מאד בפן הפיזי והנפשי, שאף נמשכה לכל ימי חייהם. הפגיעה התבטאה בין היתר בזעזוע נפשי עמוק, בתחושה שהם חוו משהו שאי אפשר להסביר במילים ואי אפשר לשתף בו אחרים שלא חוו זאת. רוב ניצולי השואה לא הצליחו לעבד תהליכי אבל על מות יקיריהם שנרצחו, משום שהם היו עסוקים בכל כוחם בהישרדות, יחד עם ההרגשה הנוראה שהם "זכו" בחיים על חשבון יקיריהם. התקופה הקשה הזאת, שהייתה אחת התקופות הנוראות והמזוויעות ביותר של העם היהודי, הטביעה בחלק מהניצולים צלקות גופניות ונפשיות שהתאפיינו על ידי חוקרים בשם "תסמונת מחנות הריכוז".
1+לעומת זאת, היו רבים מהניצולים שגילו דווקא לאחר המלחמה כוחות התמודדות שסייעו להם בהמשך חייהם ועזרו להם להשתקם מחדש, להקים משפחות ולחיות שוב.
מה עובר עליהם?
באמצע שנות ה-80 ערכה חנה קמינר מחקר בהנחייתו של פרופסור לביא, שבו הם בדקו חלומות של 3 קבוצות נבדקים: הקובצה הראשונה כללה ניצולי שואה שלמרות החוויה הקשה שחוו נותרו ללא כל צלקת נפשית, השנייה כללה ניצולי שואה שלקו בקשיים תפקודיים בעבודה ובחיי המשפחה, והשלישית – קבוצת ביקורת של ישראלים ללא כל טראומה נפשית.
שלושת הקבוצות שהו 5 לילות במעבדה, שם רשמו החוקרים את דיווחי החלומות שלהם לאחר שקמו משנת חלום. קמינר מצאה שניצולי שואה שהצליחו להתגבר על הטראומה הדחיקו את החלומות: רק 30% מהם זכרו את החלומות שלהם, בעוד שקבוצת הישראלים שלא עברו אירוע טראומטי זכרו 85% מהחלומות והניצולים שחוו קשיי הסתגלות זכרו 60% מהחלומות. ברוב המקרים הקיצו החולמים מהקבוצה הראשונה משנת החלום וטענו שלא חלמו כלל. גם כשחלמו, רוב החלומות היו ללא עלילה וללא אמוציות.
"החלומות שלהם היו מאוד 'ערומים' מבחינת התוכן", כותב פרופ' לביא. "העלינו את ההשערה שההדחקה של החלומות שירתה את ההסתגלות של אותם ניצולי שואה, כדי למנוע את האפשרות שתכנים שקשורים במצבים נוראיים ובלתי אפשריים יצופו. הם הדחיקו את החלומות שלהם, למרות ששנת החלום שלהם הייתה תקינה. הם פשוט לא זכרו את החלומות". בעקבות הממצאים פורסם מאמר בכתב העת הרפואי 'ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין', שגרס שאצל חלק מניצולי הטראומה העיסוק החוזר באירוע הטראומטי גורם נזק יותר מתועלת, ושבחלקם יש לטפל דווקא באמצעות הדחקה של האירוע.
1+אחוזי התאבדות גבוהים בקרב ניצולי שואה
חוקרים מאוניברסיטת תל אביב מצאו כי ניצולי שואה קשישים היו בסיכון גבוה פי 3 וחצי לנסיונות התאבדות, בהשוואה לקשישים אחרים שאינם ניצולי שואה. החוקרים מצאו כי מתוך 135 חולים שניסו להתאבד לפני האשפוז, 90 מהם היו ניצולי שואה. במחקר הובא כי רוב הניצולים המשיכו להגדיר את תקופת השואה כגורם ההדחקה המשמעותי ביותר בחיים שלהם.
הטראומות עוברות הלאה
הדור השני לשואה הוא למעשה בניהם ובנותיהם של ניצולי השואה שנולדו לאחריה. למרות שהם לא עברו בעצמם את מוראות השואה וזוועותיה, הטראומה של הוריהם השפיעה עליהם רבות במידה כזו או אחרת. הדור השני לשואה העלה מספר שאלות מחקריות ראשוניות בפסיכולוגיה, בין הבולטות שבהן: האם טראומה נפשית שחווה הורה יכולה לעבור לילדיו אף שלא היו נוכחים בזמן הטראומה, וכן מהם ביטוייה הנפשיים של העברת תחושת הטראומה לדור שני.
דפוס תקשורת נוסף, אותו זיהו הפסיכולוגים כמאפיין תקשורתי בין הורים שחוו טראומה לבין ילדיהם כונה בשם "קשר השתיקה". אותו קשר שתיקה הוא למעשה ההסכמה שבשתיקה, במשפחות של ניצולי השואה, שלא לשוחח על הטראומה של ההורה ולנתקה מחיי היום-יום במשפחה. הצורך בקשר השתיקה נובע לא רק מהצורך של ההורים לשכוח ולהסתגל לחייהם לאחר הטראומה, אלא אף מאמונתם כי תאורי הזוועות שחוו בתקופת השואה עלולים לפגוע בהתפתחות הנפשית התקינה של ילדיהם.
