בריאיון שקיים יונתן פולארד ל"ישראל היום" הוא מספר על שנותיו בכלא ועל חייו כיום ומרשים בזיכרונו העצום ופטריוטיות מהמעלה הגבוהה ביותר:
על מעצרו שיתרחש בשנת 1985 הוא מספר: "היה מעקב של האף.בי.איי אחרינו לכל אורך הדרך, סוכנים עם רובים, ומסוק מעלינו. אנחנו מגיעים לשער השגרירות. המאבטח הישראלי עומד לפני המכונית. הבהבתי בפנסים, והשער נפתח. הם ידעו מי אנחנו. הבחור הולך לפני המכונית, ואני נכנס, השער נסגר, והמעקב נשאר בחוץ. יצאתי מהמכונית ואמרתי: 'זהו? אני בבית? זה שטח ריבוני של מדינת ישראל'. והאיש אומר לי, 'כן, הכל בסדר, אתה בבית'.
פולארד ממשיך ומספר: "ואז, מישהו יוצא מבניין השגרירות, קורא לאיש הביטחון. והם מדברים, חמישה־שישה אנשים. ואני רואה שהם מתרחקים ממני. לפני כן הם היו סביבי, טפחו לי על השכם, אמרו שהכל בסדר. פתאום הם התרחקו. אמרתי לעצמי, זה לא טוב, זה כמו בסיטואציה של ירי, הם לא רוצים אש צולבת.
"ואז איש הביטחון אומר לי: 'אני מצטער, מירושלים אומרים שאתה צריך לצאת ולהיכנס מהשער הראשי'. אמרתי לו: 'אני לא אספיק להגיע לשער הראשי. 20 סוכנים של האף.בי.איי מחכים בחוץ. אתה יודע מה הם יעשו לי?'. והוא אומר: 'מצטער, אתה חייב לעזוב".
על היחס כלפיו הוא מספר: "יצאתי. הם היו מאוד מנומסים. בלי בעיות. וכשהם כופפו אותי על מכסה המנוע כדי לאזוק אותי, הבטתי כלפי מעלה, אל דגל ישראל המתנופף. היה קר מאוד, והשמיים היו אפורים. וכל התריסים הוונציאניים בשגרירות ירדו בבת אחת, כמו עין שנעצמת. ראיתי שם מישהו, ותהיתי באותו רגע: למה הוא לא יצא? מה הוא עדיין עשה שם? ואז התריס ירד".
"הדבר היחיד שחשבתי באותו רגע, באופן מוזר, היה השיר שהבריטים ניגנו כשהם יצאו מיורקטאון אחרי הכניעה במלחמת העצמאות של ארה"ב: 'The world turned upside down'".
על השאלה האם הישראלים היו מסגירים אותו בכוח ומוצאים אותו מהשגרירות. ענה:"כן. היו להם הוראות, והם היו חיילים טובים".
פולארד מספר על חייו כיום, לאחר שהשתחרר ומספר:
"האנשים בשכונה נהדרים", הוא אומר. "כשצריך, אני הולך למכולת בפינת הרחוב, ולפעמים אנחנו הולכים ביחד לסופרמרקט. קצת קשה לי ללכת, בגלל כאבי הגב וכאבי הרגליים. קשה לי לתאר לכם את הפלא של טיול עם אסתר ברחוב. הכל כל כך נפלא. השמיים כחולים ויפים. אנשים מדברים איתנו, ומהשיחות אני מרגיש שהם יודעים שמישהו היה מוכן למסור את חייו עבורם"
